בית הדין לעבודה אישר לשלול קצבת ניידות מקשישה בת 97

הביטוח הלאומי הפסיק לשלם קצבת ניידות לקשישה, כי רישיון הנהיגה שלה נשלל. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי הפסקת הקצבה עולה בקנה אחד עם הדין החל במקרה זה.

קצבת ניידות לקשישה

קצבת ניידות מוענקת ע"י הביטוח הלאומי למוגבלי ניידות הזכאים לכך בהתאם לחוק, לצורך סיוע במימון הוצאות הניידות שלהם. בתנאים מסוימים, אך לא בכל מקרה, הזכאות לקצבת ניידות נמשכת גם אחרי גיל פרישה.

במקרה מסוים שהגיע לדיון בערכאות המשפטיות, הודיע הביטוח הלאומי לקשישה ילידת 1920 ששולמה לה קצבת ניידות עד גיל 92', כי אינה זכאית עוד לקצבה, מאחר שרישיון הנהיגה שלה נשלל. בהחלטתו זו הסתמך הביטוח הלאומי על הוראת הסכם הניידות (להלן – ההסכם) שנחתם בינו לבין המדינה, המתנה את המשך הזכאות לקצבת ניידות אחרי גיל פרישה בכך שמקבל הקצבה הוא בעל רישיון נהיגה בתוקף.

הקשישה ערערה על ההחלטה בפני בית הדין האזורי לעבודה, בטענה שחל עליה תיקון להסכם משנת 2002, שבעקבותיו החזקת רישיון נהיגה חדלה להיות תנאי להמשך הזכאות לקצבה, אך טענתה נדחתה. לאחרונה, בעקבות ערעור נוסף שהגישה הקשישה, אישר בית הדין הארצי לעבודה את החלטת בית הדין האזורי.

על מי חל התיקון?

לפי פסק דינו של בית הדין הארצי, המערערת חלתה בילדותה במחלת הפוליו ובשנת 79' הוכרה כמוגבלת ניידות בשיעור של 80 אחוז. מתוקף כך וכיוון שהחזיקה בבעלותה רכב והיה לה רישיון נהיגה, החלה לקבל קצבת ניידות – בהתאם לתנאי הסכם הניידות שחלו באותה עת. ב-2006 או בסמוך לפני כן, נשלל רישיון הנהיגה שלה, וב-2012 הודיע לה הביטוח הלאומי (שככל הנראה רק אז נודע לו על שלילת הרישיון) כי היא אינה זכאית עוד לקצבת ניידות, מאחר שרישיונה נשלל.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שיש לבחון את זכאותה של המערערת לקצבת ניידות לפי הוראות סעיף 21 להסכם הניידות הקובעת את תנאי המשך הזכאות לקצבה אחרי גיל 65. ואולם, התעוררה, כאמור, מחלוקת בשאלה אם חלה במקרה זה הוראת סעיף 21 במתכונתה הישנה, שקבעה כי החזקת רישיון נהיגה תקף הינה תנאי להמשך הזכאות, או הוראת סעיף 21 כפי שתוקנה ב-2002, שאינה מתנה את המשך הזכאות בהחזקת רישיון.

בעוד הביטוח הלאומי טען כי התיקון לסעיף 21 חל רק על מי שמלאו להם 65 ביום 1.1.2002 ואילך, המערערת טענה, כי זכויותיה אינן מתקבעות לפי ההסכם הישן. לטענתה, מאחר שהייתה זכאית לקצבה גם לאחר תיקון ההסכם, יש לבחון את זכאותה על פי תנאי ההסכם כפי שהם משתנים מעת לעת, ומכיוון שרישיונה נשלל רק ב-2006, לאחר שתוקן סעיף 21, חל עליה התיקון להסכם. כמו כן, טענה, כי ניתן לפרש באופן מרחיב את האמור בתיקון בנוגע להיקף תחולתו. לפי הפרשנות המרחיבה, התיקון חל לא רק על מי שהגיעו לגיל 65 ב-1.1.2002 ואילך, ולא פני כן, אלא גם על כל מי שכבר מלאו להם 65 ב-1.1.2002, כמוה.

טענת המערערת אינה מתיישבת עם לשון התיקון

בפסק דינו אישר בית הדין הארצי לעבודה את החלטת בית הדין האזורי לדחות את ערעורה של המערערת וכן את קביעתו כי התיקון להסכם אינו חל על המערערת.

בית הדין הארצי קבע, כי נימוקי המערערת לכך שהתיקון חל עליה, על אף שמלאו לה 65 שנים לפני 2002, אינה מתיישבת עם לשונה המפורשת של הוראת התחולה בתיקון וגם לא עם פסיקת בית המשפט העליון, שהדגיש בעבר כי התיקון חל רק על מי שמלאו לו 65 החל מ-1.1.2002 ואילך. כחיזוק לקביעתו זו, הזכיר בית הדין את דברי בית המשפט העליון, לפיהם התיקון להסכם הרחיב את מעגל הזכאים לקצבת ניידות על בסיס משא ומתן בין הממשלה לבין ארגוני הנכים, ולכן "מועד התחולה של ההסכם אינו שרירותי ואינו נקבע על בסיס שיקולים שאינם ענייניים".

בהמשך לכך, נקבע כי התיקון להסכם אינו חל על המערערת ועל כן בדין דחה בית הדין האזורי את ערעורה של המערערת כנגד החלטת הביטוח הלאומי.

[עבל (ארצי) 25519-12-15 רות שוחט נ' המוסד לביטוח לאומי]

תגובות

1 תגובות

  • 2 באפריל 2018 בשעה 10:34

    יתכן והיתה מתקבלת החלטה שונה לו הנהגת היתה היה נמוך
    באופן משמעותי