אובדן כושר עבודה שמירת הריון

בלא מעט מקרים נלקעות נשים הרות במהלך תקופת ההריון למצב בו הן אינן יכולות לבצע את עבודתן, כגון במקרים בהן הוחלט על ידי הגורמים הרפואיים על שמירת הריון. האם במקרים אלה זכאיות אותן נשים לגמלת אובדן כושר עבודה ? על נושא זה בכתבה.

במסגרת דיון שנערך בבית הדין הארצי לעבודה, נדונה סוגיית תשלום אובדן כושר עבודה שמירת הריון. האירוע שנדון בפסק הדין עסק בעובדת הרה שהפחיתה את שעות עבודתה ככל וההריון התקדם, בשל מצבה הבריאותי, אך לא הפסיקה לעבוד באופן מוחלט.
השאלה העיקרית סביבה נסב פסק הדין הייתה האם יש להכיר בזכאות לגמלת שמירת הריון כאובדן כושר עבודה, גם אם העובד נעדר מהעבודה באופן חלקי, על ידי קיצור שעות עבודתו.
בית הדין האיזורי לענייני עבודה עסק בשאלה דנן והכריע כי התובעת זכאית לתגמול חלקי בגין אובדן כושר עבודה שמירת הריון, זאת על אף העובדה שלא נעדרה מעבודתה באופן מלא, כמפורט לעיל.
בית הדין הארצי לענייני עבודה דן בערעור המוסד לביטוח לאומי, אשר סירב לקבל את גזירת בית הדין האיזורי. במסגרת הדיון בערעור, נקבע כי הפרשנות הראויה של הדין בכל הנוגע לגימלת שמירת ההריון הינה להבטיח תשלום אובדן כושר עבודה שמירת הריון גם כאשר שעות יום העבודה של האישה ההרה צומצמו ולא נפסקו לחלוטין. על פי בית הדין, מגמת המחוקק בחוק הביטוח הלאומי, המעגן את גמלת שמירת ההריון, מחייבת אותו להגיע למסקנה המפורטת לעיל.
סעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מבוטחת בביטוח אובדן כושר עבודה שמירת הריון, אשר נעדרה מעבודתה בגין שמירת הריון, כהגדרתה בחוק, לפחות שלושים ימים רצופים, תהא זכאית לקבל גמלה בעבור תקופה זו. סעיף 60 לחוק מוסיף וקובע את שיעור הגמלה שיחושב על פי שכר העבודה הרגיל של האישה בכל יום. לפיכך, על פי הפרשנות ה"יבשה" של מילות החוק, נדרש כי האישה תעדר ימים מלאים בכדי שתוכר כמי שאיבדה את כושרה לעבוד בשל שמירת ההריון.
אולם, בית הדין הארצי מתגבר על המכשול הלשוני שבסעיפים האמורים, הדורש היעדרות של שלושים ימים רצופים וחישוב שיעור התגמול על פי ימים מלאים, על ידי פרשנות תכליתית של החוק. ודוק, גמלת שמירת ההריון מהווה תחליף לשכר שנמנע מן האישה ההרה בעקבות מצבה הבריאותי בתקופת ההריון. מטרה תכליתית זו מחייבת את בית הדין ליתן פרשנות רחבה למונח "יום", כך שניתן יהיה לראות בחלק מהיום כיום מלא, לצורך קבלת תגמול אובדן כושר עבודה שמירת הריון.
לא למותר לציין כי דעות הדיינים בפסק הדין נחלקו, כאשר על פי דעת המיעוט אין מקום להכיר בזכאותה של האישה לתגמולי שמירת הריון היות ושמירת הריון נועדה להשתלם רק במצבים של הפסקת העבודה לחלוטין. דעת המיעוט סבורה כי על פי החוק, הזכאות לתגמולי שמירת הריון נקבעו על בסיס יומי ופרשנות המשנה בסיס זה לבסיס שעתי, חותרת תחת האמור בחוק באופן מפורש.
אשר על כן ועל אף חילוקי הדעות בין הדיינים, כמפורט לעיל, ההלכה המחייבת על פי פסק הדין האמור הינה כי יש להכיר במקרה שבו אישה הרה מצמצמת את שעות עבודתה בשל שמירת הריון, כאובדן כושר עבודה חלקי ועל כן, בבואה של האישה לתבוע תגמולים בגין אובדן כושרה החלקי, על המוסד המבטח אותה להעניק לה כיסוי ביטוחי יחסי, בהתאם למספר השעות היומיות הכולל בהן נעדרה מהעבודה.