טענת אשם תורם בתביעות נזיקין הינה סוג של טענת הגנה מטעם הנתבע, לפיה גם התובע עצמו אשם בנזק שנגרם לו, ועל כן יש לנכות את מרכיב האשם שלו מסכום הפיצויים שייפסק לו.
משמעות טענת אשם תורם בתביעות נזיקין הינה שגם התובע עצמו אשם ונושא באחריות לנזק שנגרם לו, מאחר שגם הוא עצמו התנהג באופן רשלני וחסר זהירות אשר תרם לנזק שנגרם לו, ועל כן יש לקחת בחשבון את חלקו באחריות לגרימת הנזק, ולנכות אותו מכלל הפיצויים שייפסקו לו.
ניתן להעלות את טענת אשם תורם בכל מיני תביעות נזיקין. לדוגמא, כאשר מדובר בתביעת תאונת עבודה, ניתן לייחס לעובד אשם תורם במידה שהוא עצמו לא הקפיד על כללי הבטיחות, ולמשל לא חבש קסדת מגן, דבר שהחמיר את פציעתו עקב התאונה. כאשר מדובר בתביעת רשלנות רפואית, ניתן לייחס למטופל אשם תורם במקרה שהוא לא הקפיד על הנחיות שניתנו לו לאחר ניתוח שבוצע בו, ובין היתר לא נמנע מפעילות מאומצת, עישון סיגריות, או לא שמר על תזונה מתאימה, דבר שתרם להחמרת מצבו הרפואי לאחר הניתוח. בתאונות דרכים מנגד, חשוב לדעת, כי אין בסיס לטענת "אשם", לרבות "אשם תורם", בשעה שהאחריות על פי חוק הינה מוחלטת [ראו בנוסף: מי זכאי לפיצוי בתאונות דרכים].
הנטל להוכחת טענת האשם התורם מוטל על כתפי הנתבע שטוען טענה זו. במידה שבית המשפט קיבל את טענת האשם התורם שהעלה הנתבע, עליו לכמת באחוזים את שיעור האשם התורם של התובע לנזק שנגרם לו, ולנכות אותו ממלוא (100%) הפיצויים שייפסקו לתובע. לדוגמא, אם בית המשפט יקבע במקרה מסויים ששיעור האשם התורם של התובע הינו 20%, אזי בהתאם לכך יש לחייב את הנתבע לשלם לו 80% בלבד מסך כל הפיצויים שנפסקו מלכתחילה.
יודגש כי שיעור האשם התורם שניתן לייחס לתובע אינו מוגבל, כך שניתן לייחס לו אשם תורם באחוזים גבוהים, ובמקרים מסוימים – אם כי נדירים יחסית – אף לייחס לו אשם תורם מלא, בשיעור של 100%. המשמעות הפרקטית של קביעת שיעור זה הינה שלתובע ייפסקו 0% פיצויים, ובמילים אחרות – הוא לא יקבל שום פיצוי.
מהו הבסיס המשפטי לטענת אשם תורם בתביעות נזיקין?
הבסיס המשפטי העיקרי לטענת אשם תורם בתביעות נזיקין נמצא בסעיף 68 לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע כי במידה שיסתבר שגם התובע עצמו תרם באשמו שלו לגרימת הנזק שאירע לו, אזי אין לדחות כליל את תביעתו, אלא יש להפחית מהפיצויים שייפסקו לו את שיעור האשם התורם שלו, וכי שיעור זה ייקבע כפי "שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק".
סעיף 68 לפקודת הנזיקין אימץ את דוקטרינת האשם התורם היחסי, לפיה יש לחלק את עלויות הנזק בין המזיק והניזוק באופן יחסי למידת אשמתם, וזאת במקום להטיל את מלוא האחריות לנזק על הניזוק בעל האשם התורם. הרציונאל של דוקטרינה זו מנומק הן בכך שמדובר בגישה מוסרית יותר, והן בכך שמדובר בגישה כלכלית יותר, מאחר שהיא מתמרצת את שני הצדדים, התובע/הניזוק והנתבע/המזיק, לנקוט באמצעי זהירות.
בפסיקה נקבע שטענת האשם התורם בהסתמך על סעיף 68 לפקודת הנזיקין איננה מהווה טענת הגנה של הנתבע כנגד עצם חיובו באחריות לנזק שאירע לתובע, אלא מדובר בטענת הגנה שרלוונטית רק לגובה הפיצוי שיהיה עליו לשלם לתובע, וזאת לאחר שכבר נקבעה אחריותו לגרימת הנזק. שכן, בעוד שללא אשם תורם, מוטלת על הנתבע החובה לפצות את התובע על כל הנזק שאירע לו, אזי במידה שישנו אשם תורם, הנתבע יחוייב לפצות את התובע רק בגין החלק היחסי של התובע לגרימת אותו הנזק, תוך קבלת פטור מהחלק היחסי של התובע לגרימתו. עם זאת, וכפי שצוין לעיל, במידה שייקבע שלתובע יש אשם תורם בשיעור של 100%, המשמעות הפרקטית היא שהוא יהיה פטור מכל תשלום פיצויים לתובע, גם אם הוא חוייב עקרונית באחריות כלשהי לגרימת הנזק. בפסיקה נקבע שהאשם התורם מבטא את תרומתו העצמית של הניזוק לקרות הנזק, כאשר שיעורו יכול להשתנות ממקרה למקרה, על פי נסיבותיו, ואף עד להטלת אשם תורם בשיעור כזה שלמעשה מביא בפועל לדחיית התביעה [ע"א 2904/92 עיריית ת"א נ' עיזבון המנוח לטרהויז].
כיצד בוחנים טענת אשם תורם בתביעות נזיקין?
לפי הפסיקה, כדי לבחון טענת אשם תורם בתביעות נזיקין, יש לבחון את מידת הזהירות שעל אדם לנקוט ביחס לעצמו ולרכושו.
לשם כך יש להחיל מבחן כפול, שכולל יסוד פיזי-סיבתי וכן יסוד נורמטיבי [ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ].
היסוד הפיזי-סיבתי עוסק בשאלה האם התנהגותו של הניזוק/התובע הוסיפה בפועל על הנזק שגרם המזיק/הנתבע. לשם כך יש לבדוק האם יש קשר סיבתי בין התנהגות הניזוק לנזק שנגרם לו. אם לא קיים קשר סיבתי כזה, לא ניתן לקבוע שנוצר אשם תורם שבגינו ראוי להפחית מסך הפיצוי לניזוק.
היסוד הנורמטיבי עוסק בשאלה האם התנהגותו של הניזוק/התובע נושאת עמה ממד של אשם מוסרי, שמצדיק את הפחתת הפיצוי שייפסק לו. האשם העצמי של הניזוק נבחן על פי התנהגותו כלפי עצמו ורכושו שלו ולא ביחס למזיק, וזאת להבדיל מתרשלות המזיק, שנבחנת לפי חובתו כלפי הזולת.
אשם תורם בתביעות תאונות עבודה
טענת אשם תורם הינה טענה שעולה לעתים תכופות בתביעות תאונות עבודה שמוגשות על ידי עובדים כנגד מעסיקיהם.
ככלל, עילת התביעה בתביעות אלו מבוססת על הטענה לפיה המעסיק הפר את חובתו לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת להגן על העובד שלו מפני סיכונים שקיימים במקום העבודה. במסגרת חובה זו, על המעסיק לדאוג לסביבה ראויה ובטוחה לעבודה, לספק לעובד כלי עבודה בטוחים, להנהיג שיטות עבודה נאותות ובטוחות, להדריך את העובדים ולהזהיר אותם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם, וכן לפקח עליהם ועל שמירת כללי הבטיחות במקום העבודה.
כדי להתגונן מפני תביעות אלו, נוהגים המעסיקים לעתים להעלות טענת אשם תורם כלפי העובד, ולפיה העובד עצמו תרם ברשלנותו ובחוסר זהירותו לנזק שנגרם לו, ועל כן עליו לשאת באחריות לכך. מדובר למשל במקרים בהם העובד ניקה מכונת ייצור מבלי לוודא את ניתוקה מהחשמל קודם לכן, או כשהוא נפל מסולם רעוע, עליו הוא עלה מבלי לוודא את בטיחותו.
אולם, בפסיקה נקבע שיש להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים המבצעים את שגרת עבודתם, וכי יש להטיל על העובד אחריות בשל טענת אשם תורם רק במקרים ברורים שבהם אשמו של העובד כגורם לתאונת העבודה הינו בולט לעין [ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ]. יש לדקדק יותר עם המעסיק ולהקל על העובד בכל הקשור לייחוס הרשלנות שגרמה לתאונת העבודה, מאחר שהמעסיק הוא זה שמופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו של המעסיק לדאוג שסביבת העבודה, התנאים והשיטות, יהיו בטוחים, ושהעובד יקבל את מלוא ההדרכה הנדרשת על מנת לבצע את מלאכתו נאמנה [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם].
המעסיק הוא שיכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון גם את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל לרוב במסגרת שמגדיר לו המעסיק ועל פי הוראותיו. לפיכך כדי שטענת אשם תורם של העובד תתקבל, על המעסיק להוכיח שהעובד יצר לעצמו את הסיכון, ולא פעל בתוך הסיכון שהמעסיק עצמו יצר ברשלנותו.
מקרה לדוגמא שבו יוחס לעובד אשם תורם נדון בתיק שעסק בעובד נקיון במסעדה שהחליק על כתמי נוזלים ושמנים שהיו על רצפת המסעדה בעת שהוא שטף אותה, ועקב כך נפגע בידו. העובד הגיש תביעת פיצויים כנגד בעל המסעדה, שהתקבלה על ידי בית המשפט, בעקבות קביעתו לפיה בעל המסעדה הפר את חובתו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובד, בפרט מאחר שהוא היה יכול למנוע את סיכוני ההחלקה על רצפה רטובה בדרכים פשוטות ושאינן יקרות כמו למשל התקנת שטיח או יריעה מפלסטיק. יחד עם זאת, בית המשפט גם ייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%, שקוזז מהפיצוי הכולל שנפסק לו, מאחר שהעובד הגביר את סכנת ההחלקה בשל שפיכת מים ואקונומיקה על רצפת המסעדה שנמהלו בלכלוך ובשמנים שהיו עליה. בפסק הדין נקבע, כי לא ניתן לפטור את העובד מכל אחריות, שכן נפגע ממחדלים הקשורים לעבודת הניקיון שהוא ביצע בעצמו ומצופה היה ממנו להיות ער לסיכונים שהיה אמון על הסרתם. [ראו בנוסף: החליק על רצפת מסעדה שהיה אחראי לניקיונה וזכה לפיצוי].
עם זאת חשוב להיות מודע לכך שטענת אשם תורם בתביעות בגין תאונות עבודה רלוונטית רק לגבי תביעות שמוגשות על ידי העובד כלפי המעסיק או חברת הביטוח, אולם היא איננה רלוונטית לתביעות שמוגשות בפני המוסד לביטוח לאומי כדי לקבל ממנו את הזכויות שמגיעות לנפגע עבודה. כלומר, גם אם אין כל ספק שתאונת העבודה שנגרמה לעובד נגרמה באשמתו, אין לכך כל משמעות מבחינת הזכויות המגיעות לו מטעם המוסד לביטוח לאומי, והוא יהיה זכאי לקבלן באופן מלא.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
