עיינו בפסק דין מעניין של בית המשפט העליון אשר קבע כי היתה רשלנות רפואית מצד הצוות הרפואי.
פסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון קבע לתובעת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה על סך של כמאתיים חמישים אלף שקלים, זאת על אף העובדה שלא עמדה בנטל המוטל עליה בתביעות המבוססות על עוולת הרשלנות, לפיו על כל תובע להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין יסוד רשלנות רפואית ליסוד הנזק.
התשתית העובדתית עליה בוססה תביעת התובעת בנסיבות העניין הייתה כדלקמן: אם התובעת ילדה את ביתה בטיפולי הפריה (הזרקת זרע בודד לתוך ביצית האישה). כפי שקורה לא פעם בטיפולי הפריה, נקלטו בעוברה של האם שלושה עוברים ובעקבות כך הומלץ לה להפיל שניים מהם (בשל הסיכון בהריון מרובה עוברים). האם החליטה להשאיר את כל העוברים בביטנה והחלה לעבור בדיקות מעקב צמודות, על מנת לאבחן כל פגם או מום בעובריה. כך, בעקבות בדיקה שעברה, נמצא כי באשר לאחד העוברים עולה חשש לבעיה רפואית בליבו, אשר מצריכה הפניה לייעוץ גנטי ובדיקות נוספות. בעקבות ממצא זה פנתה האם לרופא המלווה את הריונה, אשר ציין בפניה כי אין כל חשיבות לאותם ממצאים. דע עקא, לימים התברר כי אותו עובר, אשר עלה חשש כי הינו סובל ממום בליבו, אכן נולד כשהוא סובל מתסמונת דאון.
בית המשפט המחוזי, אליו הוגשה התביעה, קבע כי על פי כל העדויות שנפרסו בפניו הוכח כי הרופא המטפל לא הסביר ברמת הפירוט הנדרשת, את משמעותו של הממצא שנתגלה בעובר ואת ההשלכות ההרסניות של קיומו בעובר (סיכוי גדול לכך שאותו עובר יוולד עם תסמונת דאון). בית המשפט הניח כי לו היה ניתן המידע המפורט, הייתה האם פונה לייעוץ גנטי ולכן עסקינן במקרה מובהק של רשלנות רפואית מצידו של הרופא המטפל. יחד עם זאת, על פי בית המשפט סביר להניח כי אף יועץ גנטי לא היה מייחס כל חשיבות לאותו ממצא ועל כן אין כל קשר סיבתי בין הטיפול שהיווה רשלנות רפואית מצד הרופא לנזקיה של התובעת. למרות זאת, בשל העובדה כי מעולם לא ניתנה לאם האפשרות לבחור האם לעבור את הבדיקה, החליט בית המשפט לפסוק לה פיצוי חלקי. בהמשך לכך, נפסק כי הסיכוי שהאם הייתה מחליטה לערוך בדיקות מקיפות לאיתור התסמונת, לו היה ניתן לה כל המידע הרפואי הנדרש, עומד על עשרים אחוזים.
לטענת התובעים (הניזוקה והוריה), שגה בית משפט קמא כאשר קבע פיצויים העולים כדי עשרים אחוזים בלבד מסכום הנזק. בית המשפט מקבל את הערעור בחלקו וקובע כי אמנם לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות רפואית לנזקי התובעת, אולם פסיקת פיצוי בשיעור עשרים אחוזים בלבד הייתה שגויה משום שיש לקבוע אחריות הסתברותית רק כאשר קיימת עמימות מסויימת ביסוד הקשר הסיבתי. במקרה דנן אין עסקינן בסיבתיות עמומה שכן כלל לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אותה רשלנות רפואית לנזק.
למרות הקביעה האמורה, מכיר בית המשפט בפגיעה באוטונומיה של התובעים, אשר נגרמה להם בעקבות הפרת עיקרון ההסכמה מדעת. יתר על כן, בשל הנסיבות המיוחדות המאפיינות את המקרה האמור, הפגיעה באוטונומיה מתעצמת, כך שיש לקבוע לתובעים פיצוי מירבי הניתן בגין נזק זה, בסך של מאתיים וחמישים אלף שקלים.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
