בית הדין לעבודה קבע שסוכן מכירות שלקה בהתקף לב ופסוריאזיס לאחר ויכוח אלים שניהל עם לקוח, יוכר כנפגע עבודה.
חוק הביטוח הלאומי מגדיר פגיעת עבודה כפגיעה שאירעה תוך כדי ועקב העבודה. ברוב המקרים מדובר בפגיעה שאירעה בנסיבות פיזיות, כגון נפילה מפיגום או פציעה מכלי עבודה, וכדומה. אולם לעתים ישנם גם מקרים שבהם הפגיעה אירעה בנסיבות שגרמו לעובד לחוש לחץ נפשי מוגבר שפגע בדיעבד בבריאותו. כדי להכיר בנסיבות אלו כפגיעת עבודה, על העובד להוכיח שהמדובר היה באירוע חריג וכן להוכיח את הקשר הסיבתי שבין אותו אירוע חריג לבין הנזק הבריאותי שנגרם לו ופגע בכושר עבודתו. [ראו למשל: התקף לב אחרי אירוע פרידה לרגל פרישה עשוי להיחשב לתאונת עבודה].
זו גם הייתה המשוכה המשפטית שעמה נאלץ להתמודד סוכן מכירות בן 46 של חברה לאספקת כלי עבודה לתעשיית הבניה בשם "הילתי".
בתחילת חודש מאי 2013 זומן העובד לפגישה עם המנכ"ל של החברה, שבה הודיע לו המנכ"ל שהוא יפוטר אם הוא לא יעמוד בייעדי המכירות שלו. באופן טבעי, העובד חש בלחץ בשל החשש לאבד את עבודתו אם לא יצליח להגביר את קצב מכירותיו. בנוסף, בסוף אותו החודש הוא גם נקלע לויכוח קשה ואלים עם לקוח של החברה, שלו הוא סיפק כלי עבודה מבלי שהלקוח שילם את התמורה עבורם, וזאת בניגוד לנהלי החברה, שהגדירה את אותו לקוח כ-"לקוח מזומן", כלומר, כלקוח שאסור לספק לו סחורה מבלי שהוא ישלם עבורה במזומן. לדבריו, הלקוח הבטיח לבצע את התשלום תוך מספר ימים, אולם הוא הפר את התחייבותו, ואף נעלם, וכתוצאה מכך הוא נאלץ לשקר לחברה לגבי הסחורה שסופקה ללקוח. העובד הצליח לבסוף למצוא את הלקוח, והגיע אליו במפתיע כדי לקבל את חוב התשלום, אולם במהלך הפגישה התפתח ביניהם ויכוח חריף, שבהמשך גם הסלים לכדי קללות ומאבק פיזי.
לטענת העובד, עקב האירוע האלים, סערת הרגשות, וחששו שהחברה תגלה את שקריו, הוא חש כבר באותו יום לחץ חזק בחזה וכאבי ראש שהקרינו לידו השמאלית, ועל כן הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים תל השומר, בו הוא אובחן עם התקף לב חריף ואושפז לצורך צנתור. לאחר מכן התפרצה אצלו גם מחלת פסוריאזיס. ארבעה חודשים לאחר התקף הלב, העובד גם פוטר ממקום עבודתו.
גדר המחלוקת: האם יש קשר סיבתי בין הויכוח האלים להתקף לב והפסוריאזיס?
העובד הגיש תביעה בפני המוסד לביטוח לאומי להכרה כנפגע עבודה בטענה שהוא לקה בהתקף הלב ומחלת הפסוריאזיס עקב הויכוח האלים, אולם הוא נדחה על ידי המוסד בטענה שאין כל קשר סיבתי ביניהם.
לגבי מחלת הפסוריאזיס טען המוסד שהעובד סבל ממנה עוד לפני הויכוח, מאחר שבמכתב השחרור שלו מבית החולים שיבא צויין שהוא לוקה במחלה זו, וכי מהמסמכים הרפואיים עלה שהעובד לא פנה לקבלת טיפול במחלה לאחר הויכוח, וכי רק כעבור 3 שנים הוא דיווח לרופא שלו על התפרצות המחלה לאחר הויכוח.
בית הדין לעבודה קבע שהויכוח האלים עם הלקוח היווה אירוע חריג, ובהמשך לכך הוא מינה שני מומחים רפואיים מטעמו, האחד קרדיולוג והשני רופא עור, כדי להכריע במחלוקת לגבי הקשר הסיבתי שבין הויכוח להתקף הלב ומחלת הפסוריאזיס של העובד.
שני המומחים הרפואיים קבעו כי קיים קשר סיבתי בין הויכוח לבעיות הבריאותיות של העובד.
הקרדיולוג קבע שהעובד היה בסיכון מוגבר להתקף לב עוד לפני הויכוח וללא קשר אליו, לרבות מאחר שהיה מעשן כבד וסבל מעודף משקל קל, אולם הויכוח שימש כפי הנראה כגורם הדק להתרחשות התקף הלב, כך שאלמלא הויכוח, מועד התרחשותו היה נדחה למועד מאוחר יותר ובלתי ידוע.
בעקבות חוות הדעת של הקרדיולוג הסכים המוסד לביטוח לאומי להכיר בהתקף הלב כפגיעת עבודה, כך שהמחלוקת שנותרה בין הצדדים הייתה לגבי מחלת הפסוריאזיס בלבד.
מחלת הפסוריאזיס נגרמה עקב הלחץ הנפשי שגרם הויכוח בשילוב עם נטיה תורשתית
רופא העור קבע שכדי שמחלת פסוריאזיס תתפרץ, נדרשים שני גורמים: נטיה גנטית, וגורם שמשפעל את המחלה ושיכול להיות תרופות מסויימות, זיהומים, או לחץ נפשי.
במקרה דנן, אין ספק שהויכוח האלים הינו אירוע שגרם ללחץ נפשי, שבעקבותיו העובד גם עבר התקף לב, ועל כן להערכתו מחלת הפסוריאזיס של העובד נגרמה ב-50% עקב הויכוח וב-50% עקב הנטיה התורשתית שלו.
הרופא הסביר שממכתב השחרור של בית החולים אכן צויין שהעובד סבל מפסוריאזיס עוד לפני האירוע, אולם מדובר באבחנה שהתבססה על דברי העובד עצמו, וזאת בשעה שלא היו לו כל נגעי פסוריאזיס לפי הבדיקה הגופנית שנערכה לו בבית החולים. מכאן נובע שהמחלה לא הייתה פעילה באותה עת, אלא היא התפרצה אצלו רק לאחר מכן, מה גם שאין כל אזכור להתפרצות המחלה במסמכים הרפואיים של העובד מלפני הויכוח. יתרה מכך: גם אם העובד היה מאובחן כסובל מפסוריאזיס עוד לפני הויכוח, לא היה בכך כדי לשלול קשר סיבתי בין הויכוח לבין התפרצות מחודשת של המחלה.
אולם, המוסד לביטוח לאומי עמד על כך שאין כל קשר סיבתי בין הויכוח האלים למחלת הפסוריאזיס של העובד, והוא אף ביקש למנות מומחה אחר מטעם בית הדין במקום רופא העור, בטענה שלחוות דעתו אין כל בסיס בתיעוד הרפואי של העובד, וכי הוא נתן מענה לקוני לשאלות שהוצגו לו.
בית הדין סירב להיענות לבקשת המוסד. בית הדין קבע שלפי הפסיקה, יש לייחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין בשל האובייקטיביות שלו, וניתן לדחותה רק במקרים חריגים, בעוד שחוות דעתו של רופא העור במקרה דנן מפורטת ומנומקת, והוא גם נתן מענה ברור לכל השאלות שהוצגו לו, ועל כן אין כל הצדקה לדחותה.
בהתאם לכך נקבע שהויכוח האלים גרם להתפרצות המחלה, וגם אם היא הייתה קיימת בעברו של העובד, היא הייתה בנסיגה כך שהויכוח גרם להופעתה מחדש.
בסיכומו של דבר קיבל בית הדין את תביעת העובד, וגם פסק לו הוצאות בסך של 3,000 ₪.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
