בפסק דין שהוציא בית המשפט העליון באשר לזכאות פיצוי נפגעי תאונות דרכים הורחבה זכאותם של ניזוקים משניים.
כאשר מתרחש אירוע במהלכו נפגע אדם, אותו אדם אינו הניזוק היחידי ולעיתים יש נפגעים נוספים שחוו נזק פיזי או בעיקר נפשי מאותו אירוע. נפגעים אלו נקראים ניזוקים משניים, ולהם עילת תביעה בנזיקין.
בפסק דין מוכר וידוע שניתן בבית המשפט העליון ביום 30.7.90 (רע"א 444/87 אבו סלחאן עארף מונהאר אלסוחה נ' עזבון המנוח דויד דהן) דן בית המשפט העליון בשאלת האחריות לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה של מי שנפגע בתאונת דרכים.
נסיבות פסיקת העליון
במקרה המדובר בפסק הדין, נפגע ילד בן 6 באורח קשה בתאונת דרכים, ומת יום לאחר התאונה. הוריו של הילד לא היו עימו בעת התאונה אך מיד בשומעם על קרות התאונה הגיעו לבית החולים והיו ליד ילדם עד פטירתו ביום למחרת. ההורים, אשר ראו את מצבו הקשה של ילדם והיו לידו כאשר מת, החלו לסבול מחרדות ודיכאונות ומצבם הנפשי התערער ביותר, עד לכדי חוסר יכול לתפקד בעבודה וחוסר יכולת לתפקד באופן רגיל. ההורים תבעו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בבית משפט השלום ותביעתם התקבלה, אך בערעור למחוזי התהפכה ההחלטה.
בפסק דין ארוך ומפורט שניתן בערעור שהוגש לעליון, קבע בית המשפט כי יש לפצות ניזוקים משניים בגין גרימת נזק נפשי בנסיבות הללו ובהתקיים ארבעה תנאים מצטברים:
- על הניזוק המשני להיות קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי (בית המשפט הוסיף לעניין זה וקבע כי יש מקרים חריגים בהם ניתן גם לפצות קרוב אחר).
- על הניזוק המשני להתרשם מהאירוע בעצמו- כלומר: להיות עד לאירוע או לתוצאותיו.
- נדרשת קרבה סיבתית בנין הנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני לבין אירוע הנזק (לאו דווקא קרבה בזמן או במקום לאירוע הנזק).
- יש צורך להוכיח כי כתוצאה מהאירוע נפגע הניזוק המשני פגיעה נפשית חמורה שעולה עד כדי מחלת נפש או הפרעה נפשית שיש בהן נכות ניכרת.
התנאים לגבי פיצוי לניזוק עקיף, קיבלו חיזוק בפסיקה שבאה לאחר מכן, ובין היתר בפסק דין שניתן בעליון ביום 5.6.07 (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק) תוך פיתוח הלכתי של התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה.
התפתחות ההלכה
בפסק דין זה דובר על זוג אשר עבר טיפולי פוריות במשך כשלוש שנים ורק לאחר מכן נכנסה האישה להריון. מהלך ההריון היה תקין ובשבוע ה-40 הגיעה האישה למיון יולדות בבית החולים אך הרופאים קבעו שאין מדובר בלידה פעילה ושלחו את האישה לביתה. בחלוף יומיים, הרגישה האישה צירים ושבה אל בית החולים. לאחר בדיקה קצרה במהלכה נמצא דופק עוברי תקין ופתיחה של 2 ס"מ נשלחה האישה "להסתובב" בין כותלי בית החולים עד "פתיחת" צוואר הרחם גדולה יותר. בחלוף כשעתיים הגיעה האישה למיון ונבדקה שוב. בשלב זה גדלה פתיחת צוואר הרחם במעט וניטור עוברי נמצא תקין ולכן נשלחה האישה שוב "להסתובב". כשחזרה האישה בשלישית למיון נבדקה ואז נמצא כי דופק העובר נדם. המערערת הוכנסה לחדר לידה שם נולד עובר מת ממין נקבה כאשר חבל הטבור כרוך סביב צווארה.
בני הזוג אשר היו שבורים מהעניין הגישו תביעה נגד בית החולים ברשלנות רפואית ובין שאר דרישותיהם טענו אף לפיצוי כניזוקים עקיפים לפי הלכת אלסוחה.
פסק הדין שניתן במחוזי קבע כי בשל העובדה שעל פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אין לעובר עדיין חיים משלו הרי שלא ניתן לומר שהעוולה בוצעה כלפיו אלא כלפי אימו, ולפיכך האישה אינה בגדר "ניזוקה משנית" אלא ישירה, ולכן הלכת אלסוחה כלל לא חלה עליה אלא יש לפצותה לפי תנאי הנזיקין הרגילים של ניזוק ישיר.
באשר לבעל, קבע בית המשפט כי אכן יש לסווגו כניזוק משני, אך מכיוון שהוא אינו עומד בתנאי הרביעי של הלכת אלסוחה ואין לו פגיעה נפשית חמורה, אין הוא זכאי לפיצוי בגין "נזק לא ממוני".
בערעור שהוגש לעליון שינה בית המשפט את החלטת המחוזי תוך שהוא "מרחיב" את התנאי הרביעי להלכת אלסוחה אשר היה עד כה נוקשה וסגור.
בפסק דין זה קבע בית המשפט כי עצם העובדה שלא היתה לעובר "כשרות משפטית" אינה מעידה בהכרח כי לא בוצעה כלפיו העוולה, אלא פירושה שבוצעה כלפי העובר עוולה אך הוא לא יכול היה לתבוע סעד בגינה.
לאור האמור, קבע בית המשפט כי יש לסווג את האישה כניזוקה משנית, לפי הלכת אלסוחה, זאת מעבר לפגיעתה כניזוק ישר מהאירוע.
באשר לבעל, קבע בית המשפט כי הנזק שנגרם לו ולאישה כהורים אשר איבדו את עוברם, אינו נזק של מה בכך שאין לפצותו, וזאת גם אם לא הגיע לכדי "נכות נפשית חמורה" הנדרשת על פי הלכת אלסוחה.
ויתרה מכך, בית המשפט דיבר על הטעמים העומדים בבסיס הלכת אלסוחה וקבע כי אינם מתקיימים במקרה הנ"ל.
בהלכת אלסוחה נקבעו התנאים כפי שנקבעו, לצורך יעילות מערכתית (חשש מהצפת יתר של תביעות) וחשש מהרתעת יתר שתגרור חוסר רצון לטפל ולעזור בשל פחד מתביעה.
במקרה של בני הזוג שעוברם מת, כך קבע בית המשפט, לא מתקיימים הטעמים כאמור של הלכת אלסוחה, שכן באם ישלם המעוול רק בגין נזקי ההורים ולא בגין עוברו יהא זה "זול יותר" לגרום למותו של עובר, שכן אם יוולד בחיים יהיה צורך לשלם עבור נזקיו, זאת לעומת עובר מת.
כמו כן, קבע בית המשפט, ההרתעה מתביעות אין בה כל רע במקרים כגון אלו, שכן יש צורך בזהירות יתר כלפי מטופלים המגיעים לבית החולים על מנת למנוע הישנות מקים כגון אלו שוב.
צאו ולמדו
הנה כי כן, עיננו הרואות כי בפסק דין זה בית המשפט הגמיש והרחיב את ההלכה אשר היתה נהוגה במשך שנים רבות, וחרף הנוקשות הנדרשת בתנאי הרביעי של הלכת אלסוחה ריכך מעט בית המשפט תנאי זה וקבע כי המעוול ישלם את מלוא הפיצויים להורים.
החלטה זו של בית המשפט כמובן שלא תוכל להחזיר להורים את אובדנם אך אולי תוכל לסייע להם ולו במעט להקל על כאבם ולהחזיר את הצדק על כנו, ולו על ידי הרתעה לצוות הרפואי בבתי החולים שישקול שוב ושוב לפני כל בדיקה וכל טיפול שהוא מבצע במטופליו, שכן אחרת ישלם את מלוא הפיצוי על רשלנותו.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
