ב-2016 עברתי אירוע מוחי קשה. הובהלתי לאיכילוב. שם בחצות, עשו לי ניקור במוח. העבירו אותי לחדרון מעט פתוח. צמוד ל-2 מעליות. האחות השאירה כיסא וחלוק והסתלקה לה לכול הלילה. למחראת ציפו לתערוכה גדולה לאורכו של המסדרון. הקידוחים בקירות, הצעקות, הצרחות, והעלבונות שספגתי כולל קללות, כשאני לבדי, בחושך, בוכה ומתחננת, עומדת בתוך מיטה מלאה בשתן, ובוכה להוריי המתים שיגמרו עבורי את הסיוט, היו מזעזעים. רק לפנות בוקר נעשה שקט, ואני פשוט קפצתי מהמיטה, בחושך, זרקתי את בגדיי הצואים, גררתי את הכיסא, לבשתי את חלוק ה"אחות", וחיכיתי. לבדי. לקראת הבוקר הגיחה אחות מקצה המסדרון. ראתה אותי, נבהלה מאוד. קראה לאחיות. וגררו את המיטה שלי לחדר הצמוד שבו שכבה רק עוד חולה אחת. במשך אותו שבוע הייתי זרוקה במיטה, לא בדקו את עיניי, שזה מחוייב לאחר אירוע מוחי, ביום ראשון בערב שיחררו אותי, בלי ייעוץ, הכוונה, כלום. בבית נפלתי כל הזמן, התעלפתי, נראיתי כאישה מוכה קשות. לאחר כחודש אזרתי אומץ לטלפן למנכ"ל, הוא "לא ידע" על מה אני מדברת, למרות שכול הנתונים היו. יש לי גם דף ארוך של פירסומת לתערוכת ציורים זו. עד היום, 3 שנים אחרי, אין לי שיווי משקל. אני נופלת, לא יציבה, נתקלת, וכול היום בוכה.