640 אלף שקלים – פיצויים בעקבות ניתוח כושל במפרק הירך

קשיש נאלץ לעבור ניתוח שני במפרק הירך, לאחר שהניתוח הראשון נכשל. בית המשפט קבע כי היתה רשלנות רפואית בטיפול שקיבל ופסק לקשיש פיצויים.

כל ניתוח טומן בחובו סיכונים מסוימים, ולכן לא כל ניתוח שנכשל או גרם נזק למטופל נחשב לרשלני. עם זאת, ישנם מקרים בהם תוצאת הניתוח מעידה בבירור על התרשלות בהליך הניתוח.

פסק דין בתיק רשלנות רפואית, שניתן בימים אלה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מתייחס למקרה מסוג זה. את התביעה בתיק הגיש קשיש שנותר עם קשיי ניידות בעקבות שני ניתוחים שעבר להחלפת מפרק הירך במשתל מלאכותי. בית המשפט קיבל את טענת הקשיש כי התרופפות המשתל לאחר הניתוח והתפתחותה של פקקת ורידים ברגלו מעידות על התרשלות הרופאים בניתוח הראשון ובטיפול שקיבל הקשיש לאחריו. בגין סבלו, קשיי הניידות שלו והוצאותיו הרפואיות נפסקו לקשיש פיצויים בסך 640 אלף שקלים בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

נפיחות בברך וצניחת רגל שמאל בעקבות הניתוח

הקשיש, כיום בן 80 לערך, נותח ב-2004, בהיות בן 68, כשנה לאחר עלייתו לארץ מאוקראינה, בעקבות בעיות בפרקי הירכיים מהן סבל. בניתוח הראשון, שבוצע בבית החולים ברזילי, הוחלף מפרק ירך שמאל של התובע במשתל מלאכותי.

לפי המתואר בפסק הדין, ימים ספורים לאחר הניתוח, עלה חומו של הקשיש ואובחנה אצלו נפיחות בברך שמאל שהעלתה חשד לפקקת ורידית (היווצרות קריש דם המפריע לזרימת הדם בוורידים). שבוע לאחר הניתוח אובחנה אצלו צניחה של רגל שמאל ובהמשך גם פקקת ורידית וכעבור מספר חודשים נמצא כי הוא סובל משיתוק בעצב הסיאטי, העובר מעמוד השדרה עד לרגל. כעבור כשנתיים אובחנו אצל הקשיש שבר בצוואר הירך ותזוזה של המשתל, ובעקבות זאת הופנה לניתוח חוזר בבית החולים הדסה בירושלים, בו הוכנס משתל אחר לירכו במקום המשתל הראשון. הניתוח השני הוכתר בהצלחה, אך הקשיש נותר עם פגיעה עצבית ברגל ועם קשיי ניידות משמעותיים כתוצאה מפקקת הוורידים, ונזקק לעזרה סיעודית וטיפולית יומיומית ורצופה.

ההליך המשפטי נפתח ב-2010, אז הגיש הקשיש לראשונה תביעת רשלנות רפואית נגד משרד הבריאות, האחראי על בית החולים ברזילי. בתחילה התביעה, שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב נדחתה, אך בעקבות ערעור שהגיש הקשיש לבית המשפט המחוזי, הוחזר התיק לבית המשפט השלום, וזה הפך את פסק דינו הראשון, וקבע כי אכן היתה התרשלות בטיפול בקשיש וכי יש לפצותו ב-490 אלף שקלים. התיק הגיע שוב לבית המשפט המחוזי, בעקבות ערעור שהגיש כל אחד מהצדדים. הקשיש טען כי יש להגדיל את סכום הפיצויים, ואילו משרד הבריאות ערער על הקביעה בדבר קיומה של רשלנות רפואית, ולחלופין ביקש להפחית את סכום הפיצויים.

כשהתיק הגיע אליו, במסגרת הערעור השני, דחה בית המשפט המחוזי את טענות משרד הבריאות וקבע כי הקשיש הצליח להוכיח כי נפלו כשלים בניתוח וגם בטיפול שקיבל לאחר מכן, וכי יש לייחס את נזקיו לרשלנות בית החולים. כמו כן, נפסק כי יש להגדיל את סכום הפיצויים ב-150 אלף שקלים.

גרסת המומחה מטעם המערער – סבירה יותר

לנגד עיני בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי עמדו במקרה זה שתי חוות דעת של מומחים רפואיים, מטעם הקשיש ומטעם משרד הבריאות. בעוד המומחה מטעם הקשיש טען כי הניתוח הראשון בוצע בצורה לקויה, בחוות הדעת מטעם משרד הבריאות נטען כי כשלון הניתוח הראשון שנערך לקשיש אינו נובע מרשלנות, אלא נכלל בגדר אותם מקרים חריגים סטטיסטית בהם הניתוח אינו מסתיים בהצלחה, אשר שיעורם עומד על ארבעה אחוזים מכללי מקרי הניתוח מהסוג הנדון.

בית משפט השלום דחה עמדה זו והעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעם הקשיש, ובית המשפט המחוזי אישר הכרעה זו. נקבע כי "הבחינה מעלה כי גרסת מומחה המערער, בשילוב עם הרישומים הרפואיים הקיימים, אף עם אלו שאינם, לפיה אירעו כשלים במהלך הניתוח אף בטיפול לאחר מכן – מסתברת יותר מאשר גרסת המשיבה להתנהלות רפואית שאינה חורגת מהסטנדרט המקובל, ולהיות מקרהו של המערער נופל בגבולות הסטטיסטיקה הבלתי נמנעת".

כך קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המומחה מטעם הקשיש כי המשתל הונח בצורה לקויה בירכו של הקשיש, באופן שהוביל ליצירת שבר בירך. נקבע כי חוות דעת זו נתמכת על ידי צילומי רנטגן, וכי העדפתה היא "אך מתבקשת", נוכח העובדה כי משרד הבריאות לא סיפק "כל הסבר אחר מניח את הדעת להתרופפות המשתל בירכו של הקשיש".

עוד קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המומחה מטעם הקשיש כי הפגיעה בעצב הסיאטי נגרמה כתוצאה מאי נקיטת זהירות מספקת במהלך הניתוח לשם הגנה על עצב זה. נקבע כי לא נמצאו כל תימוכין ברשומות הרפואיות להסבר הנגדי שהציג משרד הבריאות לפגיעה בעצב, וצוין כי עולה מהרישומים הרפואיים שלא נערכה לקשיש בדיקה לאבחון נזק עצבי. לפיכך, נקבע, נגרם לקשיש נזק ראייתי, שמקשה עליו להוכיח את הסיבה לפגיעה, ויש לזקוף זאת לחובת משרד הבריאות.

לבסוף, קיבל בית המשפט המחוזי את הטענה כי גם פקקת הוורידים התפתחה כתוצאה מהתרשלות בית החולים. נקבע כי נערכה לקשיש רק בדיקה אחת לאבחון פקקת ורידים, שבה לא התגלתה פקקת. בעוד שבנסיבות העניין, שהעלו חשד לפקקת, במקום לשחרר את הקשיש לביתו ימים ספורים לאחר הניתוח, ללא טיפול הולם בפקקת, צריך היה לערוך לו בדיקה חוזרת שהיתה עשויה לאבחן את הבעיה.

[ע"א (ת"א) 26025-10-16‏]