מי אחראי לפגיעת קשיש מדלת כניסה לסניף בנק?

בית המשפט פסק פיצויים למשפחתו של אדם שנפגע מדלת כניסה לסניף בנק שנהדפה כלפיו, לאחר שקבע כי הבנק לא הצליח להוכיח שהדלת לא הייתה פגומה.

בסעיף 41 לפקודת הנזיקין מעוגן כלל ידוע בדיני הנזיקין: "הדבר מדבר בעד עצמו". הכלל קובע, כי כאשר אדם מגיש תביעה בעקבות נזק שנגרם לו ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ובהתקיים מספר תנאים נוספים, נטל השכנוע בתיק עובר לכתפי הנתבע. במקרה כזה, יהיה על הנתבע לשכנע כי לא התרשל, במקום שהתובע יצטרך להוכיח כי הנתבע התרשל.

כלל זה יושם בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה בתביעת נזיקין שהגישו ילדיו של קשיש שנפגע מדלת כניסה לסניף בנק הפועלים בטבעון. בית המשפט קבע כי הבנק לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, ולא הביא ראיות לכך לא נפל פגם בדלת, ולכן חייב אותו לפצות את התובעים.

הוטל בחוזקה אל הרצפה

אביהם המנוח של התובעים, כך תואר בכתב התביעה, הגיע לפני מספר שנים לסניף בנק הפועלים בטבעון, ובעודו מתקרב לדלת הכניסה, נפתחה הדלת מחלקה הפנימי ונהדפה כלפיו תוך הטלתו בחוזקה אל הרצפה. בעקבות זאת, נטען בתביעה, חש המנוח כאבים בראשו ובצד שמאל של גופו ונוצרה המטומה סביב עינו השמאלית. הוא פונה לבית החולים ושם אובחן שבר באפו.

בחוות דעת רפואית שצורפה לתביעה, קבע רופא עיניים כי הפגיעה בעינו של המנוח הייתה זרז להחמרה בראייתו וכי נכותו בשל כך עמדה על 30 אחוז. בחוות דעת נוספת קבע אורתופד כי המנוח סבל מ-20 אחוזי נכות עקב כאבי גב תחתון והגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני מאז התאונה.

התובעים טענו כי התאונה אירעה כתוצאה מאשם של בנק הפועלים, בגין העדר מנגנון בלימה או ויסות בדלת הכניסה. הדבר יצר סיכון בלתי-רגיל למבקרים בבנק, ובכך הפר הבנק את חובת הזהירות שלו כלפי המבקרים. הנתבעות: בנק הפועלים וכלל ביטוח, טענו, מנגד, כי האשם לתאונה רובץ על המנוח, כי הבנק לא התרשל וכי התובעים לא הצליחו להוכיח אחרת.

הבנק לא הרים את הנטל ואף גרם נזק ראייתי

בית המשפט לא קיבל את עמדת הנתבעות, וקבע כי במקרה זה מתקיימים שלושת התנאים המצדיקים את יישום  כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ואת העברת נטל השכנוע אל הנתבעות. כיוון שלא עמדו בנטל זה, דין התביעה להתקבל.

התנאי הראשון ליישומו של הכלל הוא שהנפגע לא ידע או לא יכול היה לדעת מהן הנסיבות שהובילו לפגיעה. תנאי זה מתקיים בענייננו, קבע בית המשפט, כפי שעולה מעדויות המנוח והמאבטח בבנק, שתיארו את התאונה כאירוע פתאומי של הטחת דלת הכניסה אל גופו של המנוח.

גם התנאי שני מתקיים, שכן הנזק נגרם מנכס שהיה בשליטתו המלאה של הבנק, וכך גם התנאי השלישי, הקובע שהאירוע צריך להתיישב יותר עם המסקנה שהבנק התרשל מאשר עם המסקנה שלא התרשל. על כך מלמד דו"ח תיקונים ותקלות של הבנק, שבו נרשם יממה לאחר התאונה כי: "דלת הכניסה ללא בוכנה, עפה ברוח, פגעה בלקוח שפונה לבי"ח. יש למצוא לכך פתרון". כמו כן, לפי הדו"ח, קדמו לתאונה שלושה אירועים שבהם התגלו תקלות בדלת.

עוד קבע בית המשפט, כי נטל השכנוע עבר אל כתפי הנתבעות, גם כיוון שהבנק לא טרח לשמור את סרטון מצלמת האבטחה שתיעד את התאונה. בכך גרם נזק ראייתי לתובעים, שמצדיק כשלעצמו את העברת הנטל השכנוע. לכן, ומאחר שהבנק לא הביא ראיות לכך שלא נפל פגם בדלת הכניסה, לא הוכחה אי-רשלנות מצדו, ויש לקבוע כי התרשל.

אחרי שדחה גם את טענתן הנוספת של הנתבעות כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הבנק לבין נזקי המנוח, העריך בית המשפט את נזקי המנוח עקב התאונה וקבע כי יש לפצות את התובעים ב-60 אלף ש"ח בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

[תא (חי') 24043-11-13‏ גבאי ואח' נ' בנק הפועלים קריית טבעון]