האם לא ידעה על ההיריון, הרופא לא בדק והכניס התקן תוך-רחמי, התוצאה הטרגית לא איחרה להגיע והאישה נאלצה לעבור גרידא. בית המשפט מצא את הרופא רשלן ובצדק.
התקן תוך-רחמי הוא אמצעי הגנה ארוך טווח מפני היריון לא רצוי ואחד הנפוצים שבהם. לבד מהכנסתו והוצאתו, פרק הזמן המקסימלי בין ההכנסה להוצאה משתנה בהתאם לסוג הנבחר ומצבה של האישה, הוא אינו דורש התעסקות ואינו מפריע לחיי המין או פוגם בהנאה ולא פחות חשוב, הוא בעל שיעור הגנה גבוה של כ-98%. אלה הן ככל הנראה הסיבות העיקריות שהוא כל כך פופולרי. ההתקן מוחדר לרחם והימצאותו שם מגבילה את התנועתיות של הביצית ושל הזרע ומפריעה לאפשרות של השתרשות היריון.
קיימים מספר התקנים תוך-רחמיים פופולריים בישראל, חלקם הורמונליים (כמו: מירנה, ג'נס וקיילינה) ועשויים מפלסטיק וחלקם מנחושת וללא הורמונים (כמו: ג'נפיקס, נובה T, בלרין), לכל סוג יתרונות וחסרונות, אך כולם יעילים במניעת היריון. להתקן מחובר חוט דק שנועד להקל על שליפתו והוא אינו מפריע או מורגש בשגרה. הבחירה בסוג ההתקן נעשית בהמלצת רופא נשים מטפל ובהתאם לבחירתה של האישה.
פרוצדורה של הכנסת התקן תוך-רחמי היא שגרתית, אך עלולה להיות רשלנית
את הכנסתו וקיבועו ברחם וגם את הוצאתו יכול לבצע רק רופא נשים ורק לאחר בדיקה גניקולוגית ולאחר בדיקת היריון, אם באמצעות בדיקת דם או אולטרסאונד. לרוב מומלץ לבצע את ההכנסה, ואת ההוצאה, לקראת סיום תקופת הווסת וזאת בשל מספר סיבות: ווסת משמעה שהאישה אינה בהיריון, ההליך לעיתים כרוך בדימום קל וכך נחסך דימום נוסף במהלך החודש ובנוסף, צוואר הרחם בעת ווסת גמיש יותר. ההתקן הוא אמצעי מניעה בטוח, אך לעיתים רחוקות ייתכנו סיבוכים, כמו דלקת האגן, תזוזה של ההתקן ממקומו, או יציאה ספונטנית של ההתקן, לכן יש חשיבות מרובה למעקב של רופא הנשים. לאחר הוצאת ההתקן, חוזרת פוריות האישה להיות כמו שהייתה לפני הכנסתו.
כמו כל הליך רפואי, גם הכנסת או הוצאת התקן מצריך הקפדה של הרופא המטפל לפני, תוך כדי ואחרי ההליך. בין היתר על הרופא לקבל הסכמה מדעת מהמטופלת מתוקף חוק זכויות החולה תשנ"ו-1996, כלומר עליו לתת לה את כל הפרטים הרלוונטיים להליך על ממנת שתקבל החלטה מושכלת – מידע מלא על ההליך עצמו, סיכונים אפשריים, חסרונות ויתרונות, כמו גם להסביר את החלופות האפשריות.
כבכל הליך רפואי, על הרופא לעקוב אחר הפרוטוקול הרפואי המקובל, למשל במקרה של הכנסת התקן תוך-רחמי, יש לבדוק את מצבה הפיזיולוגי של האישה בטרם ביצוע ההליך, בין היתר יש לשלול קיומו של היריון ועוד. נציין כי גם בעלונים המצורפים להתקנים תוך-רחמיים מצוין מפורשות כי אין להכניס את ההתקן אם קיים חשד להיריון. רשלנות רפואית עשויה להתעורר בזמן ההליך עצמו וגם במהלך המעקב, למעשה כל חריגה מהפרוטוקול הרפואי שגרמה לנזק עלולה להיחשב רשלנות רפואית, אותו יש להוכיח בבית המשפט. אך חשוב להבין כי לא כל נזק שנגרם הוא בהכרח מקים עילה לתביעה ולכן מומלץ לפנות לייעוץ משפטי עם כל פרטי המקרה.
למרות האזהרות, הרופא לא בדק אם האישה בהיריון
בתביעת רשלנות רפואית הקשורה להכנסת התקן-תוך רחמי שהגיעה לבית משפט השלום בירושלים, נתבע גניקולוג על ידי מטופלת על הכנסת התקן-תוך רחמי בהיותה בהיריון. כאן המקום לציין כי היריון בנוכחות התקן הוא מסוכן ועלול להוביל חלילה להריון חוץ-רחמי, להפלה או לידה מוקדמת ולסיכויים מוגברים לסיבוכי היריון אחרים ונחשב היריון בסיכון גבוה. הסיכונים הקשורים להיריון בנוכחות התקן תוך-רחמי מהווים בישראל סיבה להפסקת היריון.
במקרה שלפנינו התובעת הגיעה אל הגניקולוג וביקשה התקן תוך-רחמי, לאחר שהשתמשה באמצעי מניעה זה בעבר ובהצלחה. התובעת הייתה אז בת 33, אם לארבעה, 10 חודשים לאחר הלידה האחרונה שלה ועדיין הניקה. לטענתה היא אמרה לרופא כי היא חווה איחור בווסת. הרופא ערך בדיקת PAP לצוואר הרחם ואחרי שזה חזר תקין, נתן לה מרשם להתקן תוך-רחמי וקבע לה תור נוסף יומיים אחר כך לצורך הכנסת ההתקן. עוד טענה התובעת כי שאלה את הרופא על הכנסת ההתקן בעת וסת, אך הוא טען כי אין צורך. התובעת חשבה בטעות כי בדיקת הפאפ היתה בדיקה וגינלית שמעידה שהיא איננה בהיריון, למעשה לא נעשתה בדיקה כזו והתובעת לא נשלחה לבצע בדיקת דם לבדיקת היריון. כארבעה שבועות לאחר הכנסת ההתקן, גילתה התובעת כי היא בהיריון, שבוע לאחר מכן העלתה בדיקת אולטרסאונד כי התובעת בשבוע העשירי להריונה. הרופא הפנה את התובעת לוועדה להפסקת היריון והיא עברה גרידא להפסקת ההיריון. לאור השתלשלות העניינים תבעה האישה את הרופא המטפל ואת קופת החולים בגין רשלנות בתהליך הכנסת ההתקן התוך-רחמי בעת היריון בגינה נאלצה לעבור הפלה שהייתה כרוכה בסבל נפשי כמו גם גופני.
האם פעל הרופא כראוי בעת הכנסת ההתקן או שסטה מהפרוטוקול המקובל?
השאלה הראשונה שעמדה בפני כבוד השופט כרמי מוסק הייתה האם פעל הרופא בהתאם לנוהל הרפואי המקובל או שסטה ממנו והתרשל בתפקידו. גם ללא חששה של התובעת כי האיחור בווסת הוא אינדיקציה להיריון, רק לאור הפרוטוקול הרפואי המקובל וההוראות המצורפות להתקן כי אין לבצע החדרה של ההתקן ללא שלילה של היריון, היה על הרופא לבצע בדיקה גניקולוגית ולשלוח את האישה לבדיקת דם על מנת לשלול קיומו של היריון טרם החדרת ההתקן. גם כאשר הגיעה התובעת לצורך הכנסת ההתקן התוך-רחמי לא בוצעה בדיקה וגינלית. השופט קבע כי לאור העדויות ולאור גיל ההיריון, ברור כי לו נערכה בדיקה כזאת, היה מתגלה ההיריון ומונע את הכנסת ההתקן. באי עריכת הבדיקה, רואה בית המשפט סטייה מחובת הזהירות המוטלת עליו מתוקף תפקידו.
עוד קבע השופט כי אי החתמת התובעת על טופס הסכמה מדעת בטרם נערך ההליך הרפואי של החדרת ההתקן התוך-רחמי הוא בגדר עוד התרשלות, שכן ההנחיה המחייבת החתמה על טופס זה נכנסה כבר לתוקפה ביום ההליך.
בית המשפט נדרש למחלוקת נוספת בין הצדדים. התובעת טענה כי בבדיקה נוספת שנעשתה אחרי קיעת גיל ההיריון, ציין הרופא כי אין מניעה להמשיך את ההיריון בנוכחות ההתקן. הנתבע לעומת זאת טען כי ניתן להוציא את ההתקן ולהמשיך בהיריון. אלא שמאותה פגישה האישה יצאה וההתקן עודו ברחמה, עובדה שבית המשפט מוצא שתומכת בגרסת התובעת. הקושי של הנתבע להוכיח את טענתו מצוי בעובדה שהרישום הרפואי היה לקוי. לרוב רישום רפואי לקוי נתפש בעיני בית המשפט כעדות לרשלנות הרופא ויש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה. חוסר ההתאמה בין העדויות, הרישום הלקוי ואופן השתלשלות העניינים, הביאו את בית המשפט להעדיף את גרסת התובעת.
לא זו אף זו, בית המשפט קבע כי הרופא התרשל גם בקביעת מועד הכנסת ההתקן, משום שגם בהתאם לתצהיר הנתבע, לפיו ניתן להכניס את ההתקן עד היום ה-12 לאחר הווסת, ההכנסה בפועל התרחשה ביום ה-13 גם לפי חישובו שלו ולכן ראוי היה שלא ייערך ועריכתו היא בגדר סטייה גם מהפרוטוקול המקובל על הרופא המטפל עצמו. גם אי הוצאת ההתקן בעת הבדיקה השלישית, שהיה מאפשר ככל הנראה המשך היריון תקין, היה בגדר רשלנות לדידו של בית המשפט. אי לכך פסק בית המשפט לטובת הנתבעת והעמיד את הפיצוי המגיע לה על כ-110,000 שקלים בגין כאב וסבל שעברה והשית על הנתבעים את שכר טרחת עורכי הדין בסך כ-20,000 שקלים בסף הכל.
[ת"א (השלום ירושלים) 1840-07 ילנה קלוגין נ' ד"ר מרק זרח ואח']
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
