רשלנות רפואית איידס

טיפול רפואי רשלני עשוי למרבה הצער להוביל להידבקות המטופל במחלת האיידס. במסגרת מאמר זה נעמוד על מקרים אלה ועל זכויותיהם של נשאי איידס עקב טיפול רפואי רשלני.

רשלנות רפואית – זכויות של נשאי נגיף האיידס

מחלת האיידס (H.I.V. – תסמנות הכשל החיסוני הנרכש), הינה מחלה נגיפית חשוכת מרפא הנגרמת כתוצאה מחשיפת דם האדם לדם הנגוע בנגיף, למשל ביחסי כתוצאה מקיום יחסי מין בלתי מוגנים בין בני אדם, עירוי דם, מחטים ומזרקים המשמשים לביצוע קעקועים ועוד.
על פי נתונים סטטיסטיים, בשלושת העשורים האחרונים מתו מהמחלה למעלה מעשרים וחמישה מיליון בני אדם, אך עם זאת, בשלהי המאה העשרים ואחת נמצא טיפול תרופתי שמאריך את חייהם של נושאי הנגיף, כך שכיום המחלה איננה מוגדרת כמחלה סופנית, אלא כמחלה כרונית.
בטרם עיסוק בסוגיית זכויות חולי האיידס בהקשר הרפואה ומשפט – רשלנות רפואית יש לציין כי בתי המשפט החילו על חולי האיידס את סעיף 218 לחוק הענשין, התשל"ז – 1977, במקרים בהם קיימו החולים יחסי מין עם בן הזוג, ללא הגנה ומבלי שיידעו אותו על הימצאות הנגיף בגופם. על פי הסעיף הנ"ל, מי שעושה ברשלנות מעשה שעלול להפיץ מחלה מסוכנת, ניתן להטיל עליו עונש של עד שלוש שנות מאסר. מעבר לכך, אם אותו מעשה בוצע במזיד על ידי נושא הנגיף / החולה במחלה, העונש הצפוי עומד על המקסימום של שבע שנות מאסר. לא למותר לציין כי יכול ויהיה ניתן להחיל את הסעיף האמור על רופא שנושא בנגיף ואינו מדווח על כך מסיבותיו האישיות, תוך שהוא ממשיך להעניק טיפול רפואי למטופליו וחושף אותם להידבקות בנגיף (למשל, משום שהוא חושש למקום עבודתו).
אחת הסוגיות הבוערות ביותר בנושא זכויות נשאי נגיף האיידס נוגעת לתרופות הממומנות על ידי המדינה וקופות החולים המבטחת.
לדוגמא, תרופת הפוזאון הינה תרופה שעשויה להציל את חייהם של חולי האיידס, היות והיא חוסמת את כניסתו של הנגיף לתאי המערכת החיסונית שלהם ותוך כדי כך מאריכה את תוחלת חייהם ומאפשרת להם לנהל אותם באופן נורמטיבי. תרופה זו אושרה על ידי משרד הבריאות כבר בשנת 2007, אולם בשל קיצוצים בתקציב היא לא נכנסה לסל התרופות באופן מיידי, עובדה שמנעה את נטילת התרופה מחמישים חולים הנמצאים במצב סופני, אשר לא יכלו להרשות לעצמם את מימונה (עלותה השנתית של התרופה הינה כעשרים אלף דולרים אמריקאיים בשנה).
אמנם, לאור צעקה שהקימו ארגוני זכויות שונים ובעקבות מאבק שנוהל להכנסת התרופה לסל התרופות, היא הוכנסה לבסוף, אך ייתכן שלגבי כמה חולים הדבר נעשה מאוחר מדי.
במסגרת זו נשמעת לא אחת ביקורת בנוגע להתנהלות קופות החולים המבטחות, אשר מסרבות לעזור במימון תרופות לחולי איידס חסרי אמצעים כספיים, זאת בהתבסס על הטענה כי התרופה אינה שייכת למאגר התרופות המסובסדות.
בבואנו לעסוק בסוגיית זכויות נשאי נגיף האיידס בהקשר של רשלנות רפואית עיקר המיקוד ייעשה בנהלים רשלניים שמתווים על ידי המוסד הרפואי, בעקבותם נדבק אדם בנגיף האיידס. בתקשורת הכתובה ובמדיית האינטרנט פורסם לאחרונה סיפורו של אדם שנדבק בנגיף האיידס כתוצאה מהשתלת איבר נגוע בגופו. לאחר חקירת האירוע התברר כי ההנחיות שניתנו לצוות הרפואי לא כללו בדיקה של נוכחות הנגיף בסמוך לביצוע ניתוח ההשתלה. בעקבות האירוע שונו ההנחיות האמורות, כך שכיום בוחנים את הימצאותו של נגיף האיידס בדמו של המושתל ימים ספורים לפני הניתוח.
במקרה אחר שנדון בבית משפט בישראל, גולל כתב תביעת רשלנות רפואית את הסיפור הבא:
במסגרת המגמה לגייר כמה שיותר עולים מאתיופיה ומארצות חבר העמים, הגיעו לבית החולים "אלישע" עולים בגירים, לצורך ביצוע ניתוח ברית מילה, זאת לאחר שקיבלו הפניה לכך ממשרד הדתות. במהלך ברית מילה שנערכה לאחד העולים ממוצא אתיופי, נדקרה האחות המסייעת ממחט שהוחזקה על ידי הרופא. דע עקא, עם סיומו של הניתוח, התברר לאחות כי המטופל נשא בדמו את נגיף האיידס ובעקבות כך עלה בליבה החשש שמא היא נדבקה בנגיף, בעקבות דקירת המחט.
לאור האמור לעיל, החלה האחות לקבל טיפול מונע שנמשך כשלושים יום, אולם רק לאחר כשישה חודשים הוסר חששה והתברר לה כי היא לא נדבקה במחלה הכרונית האיומה. על אף זאת, הגישה האחות תביעת רשלנות רפואית ודרשה כי בית החולים והרופא המנתח יפצו אותה בגין הנזקים הנפשיים מהם היא סבלה לאורך כל תקופת ההמתנה, כאמור. זאת ועוד, האחות טענה כי הטיפולים התרופתיים המונעים גרמו לה לתופעות לוואי קשות ולנזקים פיסיים.
בית המשפט קבע כי ניתן למצוא רשלנות רפואית בהתנהגות הרופא, אשר נמנע מלעיין ברשומות הרפואיות של המנותח. ודוק, לו היה נוהג כמצופה ממנו, הוא היה מגלה כי המטופל נתון במעקב וטיפול תרופתי המצביעים ללא כל ספק על הימצאות מחלת האיידס בדמו. בית המשפט פוסק כי התנהגות הרופא הסביר מחייבת עיון בתיק הרפואי של המנותח ובהמשך לכך – יידוע האחות בכל האינפורמציה הנוגעת לטיפול ולאמצעי הזהירות שיש לנקוט בנסיבות העניין, כפי שהם עולים מהנוהל המיוחד המופעל בטיפול בחולי איידס.
בכל הנוגע לאחריותו של בית החולים קובע בית המשפט כי נהלי הטיפול בחולי איידס, אשר ניתנו על ידי משרד הבריאות, מחייבים את המוסד הרפואי ליידע את הצוות הרפואי שעתיד לטפל בחולה על הימצאות הנגיף בגופו. חובת יידוע זו הינה חובה שיש לבצעה באופן אקטיבי, כך שאין להסתפק באישור המצוי ברשומות הרפואיות של המטופל. אשר על כן נקבע כי אף בית החולים אחראי לנזקיה של התובעת, אולם מירב האחריות מוטלת על כתפי הרופא המנתח, אשר בעקבות רשלנות רפואית לא הבחין באישור האמור וסיכן את התובעת ואת עצמו.
לאור קביעותיו האמורות, פסק בית משפט כי על בית החולים והרופא החבות לפצות את התובעת בסך של עשרים ושבעה אלף שקלים, בעיקר בגין הכאב והסבל שעברה במהלך ההמתנה לתוצאות בדיקת האיידס בדמה.
לא יהא זה למותר לציין כי מלבד רשלנות רפואית בהתוויית הנהלים, הרי שקיימים מקרים שבהם רשלנות או מחדל של הרופא המטפל מובילים לאיבחון מאוחר או לקוי של המחלה. התוצאות של איבחון כושל זה הינן הרסניות בשני מובנים.
ראשית, החולה אינו מודע לכינון הנגיף בגופו ועל כן אינו נוקט באמצעי זהירות ו/או כל טיפול תרופתי שעשוי לדכא את המחלה ולשמור על מצב בריאותי תקין. בהקשר זה יש להבהיר כי מעצם טיבעה של מחלת האיידס, נושאי הנגיף חשופים יותר לסיכון לחלות במחלות וכאשר החולה מודע להימצאות הנגיף בדמו, הוא מתנהג בהתאם ומקפיד על נוהל חיים בריא.
שנית, רשלנות רפואית באיבחון עשויה להוביל לכך שאנשים נוספים יידבקו במחלה היות וכמו החולה עצמו, גם הם אינם מודעים לתסמונת הכשל החיסוני הנרכש המכוננת בגופו.
הסוגיות אשר התעוררו במסגרת הכתבה דנן, הינן רק חלק קטן מההשלכות שיש למחלה הארורה בעולם בכלל ובמדינתנו בפרט, ומפאת קוצר היריעה לא ניתן לדון בכולם במסגרת כתבה זו. אנו תקווה כי בקרוב מאוד ימצא מזור למחלה זו וכי כלל הנשאים והחולים יזכו לרפואה שלמה ובריאות.