אי הפסקת שימוש בתרופת קומדין

רשלנות רפואית של בית חולים שיבא: בית המשפט קיבל תביעתן של שלוש תובעות וחייב את בית החולים בתשלום פיצוי מהנימוקים הבאים.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל את תביעתן של שלוש תובעות אשר תבעו את בית החולים "שיבא – תל השומר" בתביעת רשלנות רפואית של בית חולים. את התביעה הגישו התובעות בשם המנוח אשר נולד עם מום בליבו ובהמשך לכך לקה במחלה קשה, המכונה "תסמונת אייזנמנגר" (מצב הנגרם כתוצאה מהמום בלב, אשר עלול להביא לכך שהלחץ המופעל בצד ימין של הלב רב יותר מזה המופעל בצד שמאל, עובדה ההופכת את כיוון זרימתו של הדם בלב ועשויה להביא למותו של החולה).
באמצע שנות הארבעים חש המנוח בליטה בחזהו ועל כן פנה למנהל המחלקה האונקולגית של בית החולים הנתבע, אשר הפנה אותו לביצוע בדיקה שתאבחן את מצבו. בתכוף לעריכת הבדיקה, חש התובע בכאבים עזים וקוצר נשימה והובהל לחדר המיון. לאחר הגעתו התברר כי מחט חדרה לריאת המנוח ויצרה בה נקב. על מנת לטפל במקרה מסוג דא, בדרך כלל מפנים את המטופל לביצוע נקז, אולם, במקרה דנן לא היה ניתן להתחיל בניקוז הריאה, היות וצוות בית החולים לא הנחה את המנוח להפסיק את נטילת תרופת הקומדין, בשל החשש לדימום יתר. לבסוף, הנקז הוחדר ומצבו התייצב אך הידרדר בשנית, עד שנפטר כעבור כשלושה חודשים בבית החולים, בשל אי ספיקת לב.
התובעות טוענות כי הטיפול שנעשה במנוח הינו רשלנות רפואית של בית חולים, משום שעל פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, כאשר מבצעים בדיקת דיקור, על הרופא הבודק להורות למטופל להפסיק את נטילת הקומדין מספר ימים לפני הבדיקה. לא זו אף זו, בשל העובדה כי המנוח היה חולה אייזנמנגר, היה על הצוות הרפואי לבצע את טיפול הנקז באופן מיידי ועל כן מדובר בעוד רשלנות רפואית של בית חולים "שיבא", אשר ניתן לראות בה אף רשלנות מצטברת.
טענות ההגנה הן כי לא הייתה כל רשלנות רפואית של בית חולים באי הפסקת הקומדין לפני ביצועה של הבדיקה וכי בכל מקרה המנוח שב למצבו הבריאותי הרגיל (אשר היה קשה כשלעצמו) לאחר שבוצע בו הנקז. לפיכך, טוען בית החולים כי אין כל קשר סיבתי בין ביצוע הבדיקה למותו של המנוח, אשר נפטר ככל הנראה כתוצאה ממחלת הלב ממנה סבל.
בית המשפט משתכנע כי הייתה רשלנות רפואית של בית חולים "שיבא" בכל הנוגע להכנת המנוח לבדיקה, כאמור לעיל, שכן על פי סטנדרט ההתנהגות של הרופא הסביר, הייתה קיימת חובה בנסיבות העניין להורות למנוח להפסיק את נטילת הקומדין, בשל החשש לדימום יתר. בנוסף, אין כל חולק כי העובדה שהצוות הרפואי התרשל באי הפסקת נטילת התרופה, הובילה למחדל נוסף, כאשר לא היה ניתן לבצע נקז בריאתו של המנוח באופן מיידי, אלא הרופאים נאלצו להמתין, דבר שללא ספק החמיר את נזקיו של המנוח.
לעניין טענת הקשר הסיבתי, בית המשפט קובע כי השתכנע מהטענות שנפרסו על ידי מומחה התובעות, אשר תיאר את המנגנון שלפיו גרמה אותה רשלנות רפואית להחמרת מצבו הרפואי של המנוח ולנזקים בלתי הפיכים לליבו. לאור כל האמור לעיל, קובע בית המשפט כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות ועל כן מחוייב בית החולים בפיצוי התובעות.