התאבדות מכדורי שינה – האם זו רשלנות רפואית?

התאבדות של מטופל באמצעות שימוש בכדורי שינה (או אמצעי אחר) יכולה להוות עילה לרשלנות רפואית בנסיבות מסוימות שבהן הוכח שסיכון ההתאבדות של המטופל היה ידוע וצפוי, ועם זאת לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את מימושו.

התאבדות ורשלנות רפואית

בישראל מתאבדים מדי שנה כ-500 אנשים, וברחבי העולם כמיליון בני אדם. הסיבות והמניעים להתאבדות יכולים להיות שונים ומגוונים, כגון בשל דיכאון ממושך, אובדן של אדם קרוב, פרידה רומנטית, נכות קשה, כאבים כרוניים, מחלת נפש, ועוד. תהא אשר תהא הסיבה להתאבדות, התוצאה בקרב בני המשפחה וחבריו של האדם שהתאבד הינה לרוב זהה, וכואבת עד מאד, ולא פעם גם מלווה ברגשות אשמה בגין התחושה שאולי ניתן היה למנוע את סופו הטראגי. תחושות אלו יכולות להיות מועצמות שבעתיים במקרים בהם המקורבים לאדם שהתאבד התריעו על כוונות האובדנות שלו בפני אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בו, ועם זאת אלו לא שעו להתראות, ולא נקטו באמצעי הזהירות המתבקשים כדי למנוע את מימוש כוונותיו.

כידוע, אחד האמצעים הנפוצים להתאבדות הינו שימוש במינון מופרז של כדורי שינה. על מנת לבדוק האם התאבדות באמצעות כדורי שינה של מטופל כלשהו מהווה עילה לרשלנות רפואית, יש לבחון את קיומם של שלושת מרכיבי הרשלנות הבסיסיים, שרלוונטיים לכל תביעת רשלנות באשר היא: איש הצוות הרפואי התרשל, למטופל נגרם נזק, וקיים קשר סיבתי בין התרשלות איש הצוות הרפואי לנזק שנגרם למטופל.

כדי להוכיח שאיש הצוות הרפואי התרשל כלפי המטופל שהתאבד, יש להוכיח שהוא הפר את חובת הזהירות כלפי המטופל בהקשר זה, וזאת כפי שיוסבר להלן.

חובת הזהירות למניעת התאבדות

ראשית יש לבחון מהי בעצם משמעותה של חובת הזהירות המוטלת על הצוות הרפואי כלפי מטופל שהתאבד.

בע"א 6649/96 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד, קבע בית המשפט העליון כי על בית החולים מוטלת חובת הזהירות לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את התאבדות של מטופל אובדני או לפחות למזער את הסיכון להתאבדות הנשקף ממנו.

במסגרת תיק זה נדון מקרה של מטופל בשם טל גלעד שהובא לבית החולים הדסה עין כרם בשנת 1991 לאחר שניסה להתאבד בביתו עקב דיכאון קשה שבו לקה. טל נותח בבית החולים וחייו ניצלו. הוריו של טל הביעו בפני רופאי בית החולים את חששם שהוא ינסה שוב להתאבד, אולם אלו השיבו להוריו "אתם תהיו אבא ואמא ואנחנו נהיה בעלי המקצוע". גם הפסיכיאטר שבדק את טל קבע שאין סכנה שהוא ינסה שוב להתאבד. אולם, זמן קצר לאחר מכן, טל הצליח לחמוק מהמחלקה בה אושפז, עלה לקומה השמינית של בית החולים, וקפץ ממנה אל מותו.

בית המשפט העליון קבע שבית החולים ידע על ניסיון התאבדות קודם של טל ועל נטיותיו האובדניות, ולפיכך היה עליו לצפות את האפשרות שינסה לחזור על הניסיון, ולנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע סכנה זו. עוד נקבע שביה"ח התרשל בהערכת מצבו הנפשי של החולה וכי בנסיבות העניין לא הוענק לו טיפול מתאים. בהתאם לקביעות אלו חויב בית החולים לשלם פיצויים למשפחתו של טל.

עם זאת, חשוב כמובן גם לזכור שכאשר גמלה בלבו של אדם ההחלטה לשים קץ לחייו ויהי מה, בהחלט ייתכן  שהוא יצליח לממש את החלטתו וזאת חרף השגחת הצוות הרפואי עליו ונקיטת כל אמצעי הזהירות המתבקשים לגביו. לפיכך, לא כל מקרה של ניסיון התאבדות שצלח בהכרח מעיד על רשלנות רפואית שקדמה לו, אלא יש לבחון לעומק את נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לגופו.

ואכן, ביהמ"ש העליון גם הבהיר שחובת הזהירות של בתי החולים ביחס עם הצורך במניעת התאבדויות איננה מוחלטת, לא ניתן לסכל באופן מוחלט דף שקיים אצל מטופל להתאבד. לצד עניין זה, ישנה חשיבות רבה  ורמת מעלה לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשות מערכות הרפואה, על פי השכל הישר וההגיון הבריא. כך נקבע בע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל". [ראו בנוסף: קיבל את תוצאות האבחון בדואר – והתאבד].

אגב, האחריות בכל הקשור לאי מניעת ניסיונות התאבדות אינה מוטלת רק על גורמים רפואיים. במסגרת ע"א 1892/95 אבו סעדה ואח' נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, נדון מקרה שעסק בניסיונות התאבדות של אסיר, וזאת הן במהלך שהותו בבית הסוהר והן במהלך שהותו בבית החולים. בית המשפט העליון קבע שגם על שירות בתי הסוהר של המדינה מוטלת החובה לדאוג לשלומם ולביטחונם – הפיזיים והנפשיים – של האסירים הנתונים במשמורתה.

מהם האמצעים הסבירים שבהם יש לנקוט כדי למנוע התאבדות?

השאלה מהם אותם "אמצעים סבירים" שאותם יש לנקוט כדי לסכל סכנת התאבדות של מטופל, תיבדק בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לגופו.

לדוגמא, כאשר מדובר ברופא שסיפק מרשמים לכדורי שינה למטופל למרות שהרופא ידע היטב שהוא אובדני, קל וחומר כשמדובר במטופל שכבר ניסה בעבר להתאבד באמצעות כדורי שינה או אמצעי אחר, אזי ייתכן שבית המשפט יקבע שהמדובר ברשלנות רפואית.

סביר להניח שכך גם ייקבע במקרה שבו מטופל אובדני שאושפז בבית חולים התאבד באמצעות כדורי שינה אותם נטל מארון בית החולים שבו הם אוחסנו, לאחר שהוא גילה שהארון נותר פתוח ולא ננעל כנדרש ובניגוד לנוהלי הבטיחות. מצד שני, אם יסתבר, למשל, שהארון ננעל כנדרש, אולם המטופל הצליח איכשהו לפרוץ אותו ולגנוב את תכולתו, אזי יתכן שבית המשפט יקבע שלא נעשתה רשלנות, בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של אותו מקרה.

כמו כן, אי הקפדה על סגירת חלונות ונעילתן במחלקות שבהן מאושפזים מטופלים אובדניים, או אי העברת מחלקות אלו לקומת קרקע, יכולה אף היא להוות רשלנות רפואית, וזאת כפי שנקבע בת"א 3073/00 אזולאי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות.

כאן גם המקום להזכיר כי משרד הבריאות פירסם שני חוזרים רפואיים, מס' 14/95 ו-29/2009  בדבר "נסיונות התאבדות – התערבות, טיפול, שמירה מיוחדת, ודיווח בבית חולים כללי/פסיכיאטרי."

נהלים אלו כוללים הוראות שונות בכל הקשור לאשפוז ושחרור מטופל אובדני, וזאת הן לגבי בית חולים כללי והן לגבי בית חולים פסיכיאטרי.

מטרת ההוראות הללו הינה לוודא רצף אבחון, השגחה, וטיפול למי שביצע נסיון התאבדות או מי שקיים לגביו חשש שהוא עלול לבצע נסיון התאבדות, וזאת החל מהגעתו לחדר המיון בבית החולים ועד להפנייתו לרופא המרפאה הראשונית ו/או גורמי בריאות הנפש בקהילה.

לפיכך, ככל שנמצא שבית החולים התרשל והפר את הוראות הנהלים הללו, וקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו להתאבדותו של המטופל, אזי הדבר בהחלט יכול להוות עילה לרשלנות רפואית.

לדוגמא, אחת מהוראות הנהלים הללו קובעת שכאשר הגיע לבית החולים מטופל עם חשד לביצוע ניסיון התאבדות, על הרופא שמטפל בו להחליט האם הוא זקוק ל-"שמירה מיוחדת".

"שמירה מיוחדת" הוגדרה כ-"השגחה על מטופל ע"י איש צוות שמונה ע"י האחות האחראית, בהתאם להנחיות שניתנו ע"י רופא שקבע את היקף השמירה הנדרשת ותנאיה, לרבות האפשרות להיעזר באנשי אבטחה בבי"ח."

לפיכך, אם הוכח, למשל, שרופא בית החולים הפר הוראה זו, ולא טרח כלל לבדוק מטופל אובדני שהגיע אליו ולקבוע האם הוא זקוק לשמירה מיוחדת, או שהוא קבע שהמטופל אינו זקוק לשמירה מיוחדת בשעה שנסיבותיו האישיות הצביעו על צורך מובהק בקיום שמירה כזו, וכן הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו להתאבדותו בדיעבד של המטופל, אזי בהחלט יתכן שבית המשפט יפסוק שהמדובר ברשלנות רפואית.

אגב, גם איגוד הפסיכיאטריים גיבש נייר עמדה בכל הקשור למטופלים. בין היתר נקבע במסמך זה שעל הפסיכיאטר לבצע בחינה לבירור ביטוייה השונים של ההתנהגות האובדנית, הערכת גורמי סיכון, אירועי דחק ותמיכה משפחתית, ובהתאם לכך לשקול פעולות שונות לגבי המטופל, לרבות אשפוז, הרחקת אמצעי פגיעה עצמית, טיפול פסיכיאטרי מתאים, ומעקב אחריו.

עורכי הדין שלנו זמינים
עבורכם וישמחו לעזור!

ליעוץ אישי וחסוי >

הייעוץ ניתן ללא התחייבות

icon

ייחוס "אשם תורם" למתאבד

סוגיית מניעת ההתאבדות מעוררת באופן טבעי גם את השאלה בדבר ייחוס "אשם תורם" (או "רשלנות תורמת") למתאבד עצמו.

כלומר, האם ניתן לייחס למתאבד אשם כלשהו בביצוע מעשה ההתאבדות שלו, אשר יש בו כדי להפחית משיעור הפיצויים שיוטל על הגורם הרפואי שהתרשל בכל הקשור להשגחה עליו?

ביהמ"ש העליון השיב לשאלה זו במסגרת פרשת טל גלעד, בקובעו שגם המסקנה בעניין זה הינה תלוית נסיבות, ויכולה להשתנות ממקרה למקרה.

לגבי נסיבות המקרה הספציפי של טל גלעד, נקבע שיש לשלול את קיומו של אשם תורם מצידו של טל ואין לתת לו משקל, מאחר שבנסיבות שבהן החולה נמצא במשמרת בית החולים, משמעות חובת בית החולים הינה שהוא מקבל על עצמו גם את "חובת" החולה לשמור על עצמו. לפיכך, ובדומה לסוגיות של הסתכנות מרצון ושל ניתוק הקשר הסיבתי, אין לתת משקל לאשם העצמי של המתאבד במקרה זה.

עוד נקבע שמעשה ההתאבדות טל נבע מהדיכאון שבו לקה, וכי מצב נפשי זה פגע בתוכן הרצון שלו, עובדה שמשפיעה על ההערכה המוסרית של המעשה, ועל כן אין להטיל אשמה מוסרית על המתאבד, ואין להפחית משיעור הפיצויים למשפחתו.

עם זאת, בית המשפט העליון שב והדגיש כי "אין בכך קביעת עיקרון מוחלט. בנסיבות אחרות, אפשר שהמסקנה תהיה שונה."

לפיכך, יש לבדוק את נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לגופו גם כדי להכריע בסוגיית האשם התורם. יחד עם זאת, מהפסיקה עד כה עולה לכאורה נטיה שלא לייחס אשם תורם למתאבד, מקום שהוכח שהופרה חובת הזהירות לשמור ולהשגיח עליו.

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

התגובה שלך