התמכרות לקלונקס: האם מדובר ברשלנות רפואית?

קלונקס הינה תרופה פסיכיאטרית שמשמשת בעיקרה להרגעה ולטיפול במצבי חרדה. שימוש ממושך בתרופה עלול לגרום להתמכרות, ובנסיבות מסוימות יכול להוות גם עילה לרשלנות רפואית.

קלונקס (Clonex) או ריבוטריל (Rivotril) הינם למעשה שמות מסחריים של תרופה בשם קלונזאפם ((Clonazepam. תרופה זו משתייכת למשפחת הבנזודיאזפינים, שמקלה על מצבי עצבנות, מתח, חרדה וכדומה, ואשר כוללת תרופות כגון ואליום, קסאנקס, ועוד.

קלונקס הינה תרופת הרגעה שמשפיעה על מערכת העצבים המרכזית ומשמשת לטיפול במצבי מתח, עצבנות, חרדה ופאניקה, הפרעות שינה, הפרעת OCD, פוסט טראומה, וכיו"ב. התרופה גורמת גם להרפיית שרירים, ולכן היא משמשת גם לצורך טיפול בפרכוסים שנגרמים עקב מחלת אפילפסיה והתקפי עווית השרירים.

השפעתה המרגיעה של התרופה עלולה להביא לישנוניות והירדמות, ועל כן חשוב להיות מודע לכך ולהימנע בעת נטילתה מנהיגה או מפעולות אחרות שמצריכות ריכוז גבוה.

סיכון ההתמכרות לקלונקס

קלונקס מיוצרת בכדורים של 0.5 מ"ג או 2.0 מ"ג (ריבוטריל מיוצרת בטיפות). המינון היומי של התרופה מותאם לכל מטופל באופן אישי בהתאם לבעיה הרפואית שעבורה היא ניתנת לו. בדרך כלל המדובר במינון שנע מ-0.5 מ"ג ל-4 מ"ג ליום (ואף יכול להגיע עד ל-10 מ"ג ליום), וזאת במנה אחת או במחולק ל-3-2 מנות.

יתרונה הבולט של קלונקס מתבטא בכך שהיא מרגיעה את הגוף באופן מהיר, כך שהיא מתחילה להשפיע תוך חצי שעה – שעה מרגע נטילתה. זאת, בשעה שתרופות אחרות, כגון ציפרלקס וכדומה, מתחילות להשפיע רק לאחר זמן מסוים, שיכול להימשך גם מספר ימים או מספר שבועות. זמן ההשפעה המקסימאלי של קלונקס יכול להגיע לעד 40 שעות, והיא "מתנקה" מהגוף כעבור 10-7 ימים.

אולם, למרבה הצער, היתרון המובהק של קלונקס גם עלול להפוך לחיסרון מסוכן, מאחר שהשפעתה המרגיעה המהירה עלולה להביא לשימוש במינון גבוה יתר על המידה ו/או שימוש ממושך יתר על המידה בתרופה, ועקב כך לפיתוח סבילות, תלות, והתמכרות לתרופה, שקשה להיגמל ממנה, בפרט מאחר שהגמילה עלולה ליצור אי שקט וחרדה מוטרפת, שמתווספת ומעצימה את החרדה המקורית.

לאחר תקופת שימוש ממושכת בתרופה, הגוף מפתח עמידות כלפי התרופה, ועל כן השפעתה הולכת ויורדת, וכתוצאה מכך המטופל חש צורך להעלות את המינון של התרופה על מנת לצמצם את תחושות הסבל שלו ורגשותיו המתפרצים, דבר שמגביר את התלות בתרופה, ויוצר מעגל סגור של סבל קשה מנשוא.

החשש מפני פיתוח התמכרות מהווה את אחת הסיבות לכך שהשימוש בקלונקס נועד לטווח קצר בלבד, ועד לחודש אחד לכל היותר. למעשה, כשליש מהמטופלים שנוטלים קלונקס למשך יותר מחודש מפתחים תלות בתרופה (!)

סיכון ההתמכרות לתרופה זו גדל לא רק עבור מטופלים שנוטלים אותה באופן ממושך, אלא גם עבור מטופלים שנוטלים אותה במינון גבוה מדי, או מטופלים בעלי עבר של שימוש יתר באלכוהול או שימוש לרעה בסמים.

בהקשר זה לא למותר להזכיר שבשנים האחרונות קיימת מגמה כלל עולמית של עלייה בשימוש מזיק בתרופות מרשם ובתלות בהן, ובמיוחד לגבי תרופות הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים (שגם קלונקס נמנית עליה, כאמור), משככי כאבים אופיאטים, ותרופות להפרעת קשב וריכוז.

יתרה מכך: שימוש ממושך יתר על המידה בתרופה עלול להביא לא רק להתמכרות, אלא גם להחמרת מצבו הנפשי של המטופל, פיתוח מחשבות טורדניות, ואף להגביר את הסיכון לנזק עצמי ואובדנות.

עם זאת, רבים מהמטופלים שמכורים לקלונקס כלל אינם מודעים לעצם התמכרותם לתרופה או מדחיקים את קיומה, ולו בגלל שמדובר בתרופה במרשם להבדיל מסם. לפיכך, חשוב בראשונה ובראשונה שהם יהיו מודעים להתמכרותם, או יסכימו להכיר בה.

סימני הזיהוי להתמכרות לקלונקס כוללים נטילה ממושכת של הכדור באופן יומיומי, חוסר יכולת לתפקד ו/או לעבוד ללא נטילת הכדור, העלאת מינון הכדורים עקב ירידה בהשפעה, ניסיונות כושלים להפסיק להשתמש בתרופה, ועוד.

החדשות הטובות הן שניתן להיגמל גם מהתמכרות לקלונקס, אם כי רצוי לעשות זאת בליווי מקצועי ותומך, הן מההיבט הרפואי והן מההיבט הרגשי-נפשי. בכל מקרה חובה להיגמל מהתרופה באופן מבוקר והדרגתי בלבד. אין להפסיק את השימוש בתרופה באופן חד ופתאומי, הואיל והדבר עלול להביא לתסמיני גמילה קשים, כגון  מתח, עצבנות, חרדה, בלבול, רעד, דפיקות לב מואצות, נדודי שינה, כאבי בטן, הקאות, בחילות, זיעה, עוויתות, התכווצויות, וכאבי שרירים.

מתי התמכרות לקלונקס יכולה להוות עילה לרשלנות רפואית?

קלונקס הינה תרופת מרשם, שיכולה להינתן על ידי פסיכיאטר או רופא משפחה, ומצריכה מעקב רפואי.

השאלה האם התמכרות של המטופל לקלונקס מהווה רשלנות רפואית של הרופא שנתן לו מרשמים לתרופה, תיבחן בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לגופו.

ככלל, כדי להוכיח את קיומה של עילת הרשלנות רפואית, יש להוכיח את קיומם של שלושה מרכיבים בסיסיים: הרופא התרשל, למטופל נגרם נזק, וקיים קשר סיבתי בין התרשלות הרופא לנזק שנגרם למטופל (כלומר, שהנזק שנגרם למטופל אכן נגרם עקב התרשלות הרופא, ולא עקב סיבה אחרת).

כדי לקבוע האם הרופא התרשל, יש לבחון האם הרופא התנהג בהתאם לסטנדרט "הרופא הסביר", שהינו סטנדרט ההתנהגות שכל רופא ממוצע אחר היה נוהג בנסיבות המקרה הנדון.  לשם כך יש להפעיל גם את מבחן הידע העדכני, ולבדוק האם הרופא הפעיל את שיקול דעתו בהתבסס על הידע הרפואי העדכני שהיה קיים במועד הטיפול הנדון, ולא לפי הידע הרפואי שנוצר לאחר מכן.

ומן הכלל אל הפרט:

התרשלות רופא בכל הקשור למתן תרופה, יכולה להתרחש במגוון אופנים. למשל, מתן תרופה שאינה מתאימה לבעיה הרפואית הספציפית של המטופל, או מתן תרופה שלכאורה מתאימה לבעיה הרפואית של המטופל אולם אין לתת אותה לו, בין בשל רגישותו לאותה תרופה (כגון אלרגיה לפניצילין) ובין בשל אינטראקציה אסורה בין אותה תרופה לתרופות אחרות שהמטופל כבר נוטל (כגון מתן תרופות מסוימות למטופל שנוטל תרופה נוגדת קרישה כמו קומדין, ואשר עלולות עקב כך לגרום לו לדימום מסכן חיים).   

גם בהקשר למתן תרופה שגרמה להתמכרות אצל המטופל, הרשלנות הרפואית יכולה להתבטא בדרכים שונות. למשל, כאשר הרופא למטופל מינון שגוי ומוגזם יתר על המידה של התרופה, באופן שהגביר את הסיכון לפיתוח התמכרות, או כאשר הרופא רשם מינון שהיה נכון לשעתו, אך עם הזמן הוא נאות להגדיל את המינון למטופל וזאת ללא סיבה מוצדקת.

רשלנות נוספת עלולה להתרחש כאשר הרופא רשם קלונקס למטופל שהוא אינו מכיר כלל, ומבלי לבדוק האם האם יש לו נטיה להתמכרות, או היסטוריה של שימוש בסמים או שימוש מוגבר באלכוהול , וכיו"ב.

רשלנות נוספת עלולה להתרחש כאשר הרופא סיפק למטופל מרשמים לתרופה לתקופה ממושכת. לפי דיווחים בתקשורת, ישנם בארץ לא מעט רופאים שמספקים למטופלים שלהם מרשמים קבועים לקלונקס למשך שלושה חודשים (!). וכמובן, הרשלנות עלולה להיווצר כאשר הרופא רשם למטופל קלונקס מבלי להזהיר אותו מפני ההשלכות שכרוכות בשימוש ממושך בה, ולרבות בשל סכנת ההתמכרות לתרופה. שכן, אי מתן הסבר על הסכנות שכרוכות בשימוש ממושך בתרופה יכול להוות עילה להפרת חובת הגילוי של הרופא לצורך קבלת הסכמתו מדעת של המטופל, וזאת בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.

עורכי הדין שלנו זמינים

עבורכם וישמחו לעזור!

ליעוץ אישי וחסוי >

הייעוץ ניתן ללא התחייבות

סעיף זה קובע כי אסור לרופא לתת למטופל טיפול רפואי כלשהו (ובכלל זה, מתן תרופות),, מבלי לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל לכך, וכי לשם קבלת הסכמה זו, על הרופא למסור למטופל את המידע הרפואי שדרוש למטופל כדי להחליט האם להסכים לטיפול שמוצע לו.

מידע זה כולל בעיקרו את מהות הטיפול, סיכויי הצלחתו, וכמובן גם את הסיכונים שכרוכים בו, לרבות תופעות לוואי, כאב, ונוחות, כמו גם סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חילופיים.

אין חולק שסכנת ההתמכרות לקלונקס מהווה אחת מהסכנות הידועות ביותר שכרוכות בשימוש בתרופה זו, אם לא הידועה שבהן.  לפיכך, אין חולק שאי מתן הסבר על סכנה זו למטופל יכול להוות עילה מובהקת להפרת חובת הגילוי של הרופא לצורך קבלת הסכמתו מדעת של המטופל.

בנוסף, ככל שהרופא לא הסביר למטופל על תרופות חילופיות אחרות שיכולות להתאים לו, ואשר הינן פחות מסוכנות מקלונקס, ולרבות בכל הקשור לסכנת ההתמכרות, אזי הדבר יכול להוות אף הוא הפרה של חובת הגילוי שמוטלת עליו.

מצד שני, ככל שיסתבר שהרופא לא הזהיר את המטופל מפני שימוש ממושך בתרופה, אולם המטופל ידע ממילא על סכנת ההתמכרות שטמונה בה, ולמרות זאת הוא החליט על דעת עצמו להמשיך ולהשתמש בה באופן ממושך, דבר שגרם להתמכרותו בדיעבד, אזי ייתכן שעילת הרשלנות הרפואית לא תתגבש במקרה כזה, מאחר שהחלטתו העצמאית של המטופל ניתקה כל קשר סיבתי בין התרשלות הרופא להתמכרות שנגרמה למטופל.

לחילופין, הקשר הסיבתי ינותק גם במקרה שבו יוכח שגם אם הרופא היה מזהיר את המטופל מפני סכנת ההתמכרות שטמונה בתרופה, הוא היה מתעלם מאזהרה זו ובכל זאת משתמש בה באופן ממושך.

לסיכום, בין אם הוזהרת על ידי הרופא שסיפק לך את המרשם לתרופה ובין אם לאו, מומלץ תמיד לקרוא את העלון הנלווה לתרופה, ולרבות בכל הקשור לסכנות ותופעות הלוואי שכרוכות בה, ובכל מקרה להקפיד על הוראות השימוש בתרופה מבלי לחרוג מהן.