רשלנות רפואית חיפה

אסיר שניסה לשים קץ לחיו לא ציפה לכך שנזקיו ייגרמו דווקא בשל טיפול רפואי רשלני שאינו הולם את נזקיו. כנסו וקראו על מקרה מעניין של רשלנות רפואית בבית חולים בחיפה.

רשלנות רפואית חיפה מצידו של בית חולים רמב"ם:
מר אבו סעדה היה אסיר, עת ניסה לשים קץ לחייו בתלייה בתא שבו הוחזק. אחד הסוהרים שהבחין בניסיון ההתאבדות הציל את חייו ובעקבות כך העבירו לתא בידוד, שם ניתן היה לצפות בו מעמדת הסוהרים. כעבור יממה הוחזר האסיר לתאו, אך כעבור יומיים בלבד ניסה להתאבד פעם נוספת, כאשר קפץ מהמיטה הגבוהה וראשו פגע ברצפת התא. בעקבות ניסיון ההתאבדות שני, שכשל אף הוא, הועבר האסיר לבית החולים "רמב"ם" על ידי רכב משטרתי, כשהוא אזוק ושוכב על צידו במושב האחורי.
צוות בית החולים שקיבל את פניו לא ערך בירור של נסיבות הפגיעה. בנוסף, הרופא שבדק אותו איבחן אצל האסיר תסמינים המעידים על שיתוק הגפיים התחתונות, אולם ייחס את התסמינים האמורים לאי שיתוף פעולה מצידו של האסיר. בבית החולים רמב"ם נערכו לאסיר מספר בדיקות, אולם לא בוצעה בו כל בדיקה של עמוד השידרה ובהמשך לכך הוא שוחרר מחדר המיון, ללא כל הוראות על המשך טיפול. לא זו אף זו, האופן שבו הוחזר האסיר לבית הכלא היה שוב, בשכיבה במושב האחורי של רכב המשטרה.
יום לאחר שיחרורו מבית החולים, איבחן רופא הכלא כי האסיר סובל משיתוק בארבעת הגפיים. לאור האירועים האמורים הגיש האסיר תביעת רשלנות רפואית חיפה כנגד בית החולים הרשלן ורשות בתי הסוהר. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה, כאשר קבע כי התנהלות רופאי בית החולים מהווה רשלנות רפואית משום שלא איבחנו במועד את הפגיעות מהן הוא סבל ובהמשך לכך לא העניקו לו את הטיפול הראוי בנסיבות העניין. יחד עם זאת, בית משפט קמא פסק כי בכל הנוגע לקשר הסיבתי שבין אותה רשלנות רפואית לנזקיו של התובע, הרי שכפות המאזניים במקרה דנן הינן שקולות, באופן שיש להטיל על בית החולים אחריות מופחתת, בשיעור של חמישים אחוזים מסך הנזק.
על הקביעות האמורות הגישו הצדדים ערעורים לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. בית המשפט העליון קובע כי על פי הממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא עולה כי היה צריך להגיע למסקנה לפיה כפות המאזניים נוטות בבירור לטובת הניזוק, אשר הוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט האזרחי כי רשלנות רפואית מצידו של בית החולים היא זו שהובילה לשיתוק המוחלט ממנו הוא סובל כיום.
בית המשפט דוחה את טענות הערעור שכנגד, לפיהן ניסיונות ההתאבדות מצידו של הניזוק, כמפורט לעיל, מנתקות כל קשר סיבתי. ודוק, מותב הערעור קובע כי טענת ההסתכנות ברצון הינה טענת הגנה, אשר הנטל להוכיחה מוטל על כתפי הנתבע. במקרה הנדון לא הביאו הנתבעים כל עדות רפואית הנוגעת לאי יציבותו הנפשית של התובע, כנטען על ידם ועל כן לא הוכח כי התובע היה במצב נפשי מספק בכדי לגבש את טענת ההסתכנות מרצון. לפיכך, פוסק בית המשפט כי אף אם בהתנהגותו קיבל הניזוק ברצון את הסיכונים המלווים בקפיצת ההתאבדות, הרי שהוא לא קיבל את הסיכונים המאוחרים שנגרמו בעקבות אותה רשלנות רפואית שהחמירה את מצבו הרפואי הסופי.
(ע"א 1892/95)

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.