רשלנות רפואית טכיקרדיה

מידע על המחלה, התנאים להגשת תביעת רשלנות רפואית מכוחה ודוגמא מפסיקת בית המשפט העליון.

טכיקרדיה הינה תופעה של התגברות קצב פעימות הלב בזמן מנוחה, כך שבמידה וקצב הלב עולה על מאה פעימות בדקה הרי שניתן יהיה להגדיר את המטופל כלוקה בטכיקרדיה.
יש כמה גורמים שעשויים לגרום לעליה בקצב פעימות הלב, חלקן קשורות ללחץ הדם של המטופל וחלקן למערכת העצבים ולהפרעות נוספות שעשוית להתרחש בגוף האדם. הטיפול בטכיקרדיה הינו לרוב טיפול תרופתי וכן טיפולים על ידי שוק חשמלי שנועדו לייצב את פעימות הלב.
בית המשפט העליון, כשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דן בערעור על דחיית תביעת רשלנות רפואית טכיקרדיה, אשר הוגשה על ידי עיזבון מנוח. המנוח הגיע לחדר המיון של המוסד הרפואי הנתבע, כאשר הוא סובל משלשולים, כאבי גרון וחום גבוה. לאחר ביצוע מספר בדיקות, לרבות בדיקת א.ק.ג, שוחרר המטופל לביתו, כאשר איבחון הצוות הרפואי היה כי הוא סובל מזיהום ויראלי ועל כן ניתן לו טיפול תרופתי מתאים.
דע עקא, כשלושים ושש שעות לאחר שחרורו נמצא המנוח במיטתו ללא רוח חיים. מנתיחה שבוצעה בגופתו לאחר מותו התברר כי הוא נפטר בשל כשל לב שנבע מדלקת חריפה בליבו.
עיקר המחלוקת בין בעלי הדין לאורך ההתדיינות המשפטית נגעה לבדיקות הא.ק.ג. שנערכו למנוח אצל הנתבעת, אשר תוצאותיה לא נרשמו על ידה ברשומות הרפואיות של המנוח. התובעים טוענים כי היה בתוצאות הבדיקה האמורה כדי להוביל למסקנה כי יש להורות על המשך אישפוזו של המנוח שסבל, לדידם, מטכיקרדיה. כעולה מכתב תביעת רשלנות רפואית דנן שחרורו של המנוח, תוך התעלמות מתוצאות הבדיקה, מהווה רשלנות רפואית אשר הובילה למותו בטרם עת.
לעומת זאת, טענת הנתבעים הייתה כי אמנם בדיקת הא.ק.ג. הצביעה על דופק לב מהיר, אולם לא היה בממצא זה כדי להעיד על הדלקת ממנה סבל, כך ששיחרורו עומד בסטנדרט הרפואי המקובל בנסיבות העניין.
בית המשפט השלום שדן בתביעה קבע כי לא מדובר במקרה של רשלנות רפואית המזכה את התובעים בפיצוי משום שגם אילו היה המנוח נשאר באישפוז, עדיין הסיכויים להצילו היו נמוכים מאד (השופט העריך את הסיכוי האמור בשיעור של שלושים אחוזים).
התובעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר תמך בהחלטת הערכאה המבררת, כאמור לעיל, וקבע כי על אף העובדה ששיחרורו של המנוח לביתו עולה כדי רשלנות רפואית, הרי שלא קיים כל קשר סיבתי בין השחרור לבין מותו, זאת כעולה מחוות הדעת הרפואית שהוגשה על ידי הרופא המומחה מטעם בית המשפט.
על ההחלטה האמורה הגישו התובעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתה טענו כי קבלת החלטות אלו תוביל למצב שבו הרופאים לא ירשמו את תוצאותיהן של בדיקות שנערכות על ידם ובהמשך לכך יקבלו גיבוי מהמערכת המשפטית לטענה כי אותן תוצאות היו תקינות.
בית המשפט העליון קיבל את טענות המערערים ופסק כי בתי המשפט טעו באופן בו התבססו על חוות הדעת של הרופא המומחה מטעמם, באופן שהביא אותם למסקנה שיפוטית שגויה. בהמשך לכך נקבע כי יש לקבל גם את הערעור לגופו ולפסוק לזכותם של המערערים את הסך של כחמש מאות אלף שקלים בגין נזקיהם.
רע"א 2146/08