נדחתה בקשת איכילוב לסילוק תביעת רשלנות רפואית מחמת התיישנות

בית החולים איכילוב טען להתיישנות בתביעה שהוגשה נגדו, אך בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי מירוץ ההתיישנות החל רק כשהמטופל גילה את חומרת הנזק שנגרם לו.

התיישנות תביעה

מטופל הגיש תביעה נגד בית החולים איכילוב בטענה, כי דלקת שהתגלתה בברכו הימנית בפברואר 2005 טופלה ברשלנות בבית החולים, וכי הדבר גרם להרס מוחלט של מפרק הברך. בתגובה, הגיש בית החולים בקשה לסילוק התביעה על הסף, בנימוק שהתביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. לטענת בית החולים, בעוד עילת התביעה נוצרה לכל המאוחר באוקטובר 2006, כאשר המטופל עבר בבית החולים ניתוח שבעקבותיו התגלתה במלואה תמונת הנזק בברכו הימנית, התביעה הוגשה רק בנובמבר 2013, כלומר אחרי תום מירוץ ההתיישנות המשתרע על שבע שנים.

בהחלטה שנתן לאחרונה, דחה בית המשפט השלום בתל אביב את הבקשה לסילוק על הסף, לאחר שקבע, כי עילת התביעה נוצרה מאוחר יותר מכפי שטוען בית החולים, ורק כאשר התובע יכול היה לדעת או לחשוד כי יש קשר סיבתי בין הנזק בברכו לבין התרשלות בית החולים בטיפול בדלקת.

גילוי הנזק: אחרי הניתוח הראשון בברך

באופן רגיל, תקופת ההתיישנות בתביעות רשלנות, ובכלל זה תביעות רשלנות רפואית, עומדת על שבע שנים מיום התרחשות הנזק המהווה את עילת התביעה. עם זאת, לפי חריג שנקבע בפקודת הנזיקין, בתביעות רשלנות שעילתן נזק שנגרם לתובע, יתחיל מירוץ ההתיישנות בן שבע השנים מיום גילוי הנזק ולא מיום האירוע שגרם לנזק. נוכח זאת, הבחין בית המשפט במקרה הנדון בין מועד אירוע הנזק למועד גילוי הנזק.

בית המשפט הדגיש כי הנזק שעומד ביסוד התביעה אינו מצבה הראשוני של הברך בעת שהתובע הגיע לטיפול בבית החולים בפברואר 2005, אלא ההחמרה שחלה במצב ברכו בין מועד הטיפול הראשוני לבין סיום הטיפול באיכילוב. לפיכך, מועד אירוע הנזק משתרע על כל התקופה שבין אשפוזו של התובע באיכילוב בפברואר 2005, אז טופלה לראשונה הדלקת בברכו, ולבין סיום הטיפול בו בבית החולים באוקטובר 2006, לאחר הניתוח בברכו.

מועד גילוי הנזק, לעומת זאת, התרחש מאוחר יותר: בתקופה שבין הניתוח שנערך באיכילוב ב-2006, שבעקבותיו התגלו דלקת במפרק ברכו של התובע וכן שינויים ניווניים בברך, לבין ניתוח נוסף שעבר התובע בבית חולים אחר, ב-2008, שבו התגלו שינויים ניווניים קשים בברך. מכאן עולה, שמירוץ ההתיישנות החל לאחר סיום הטיפול בתובע באיכילוב, כלומר אחרי 23 באוקטובר 2006.

שלושה שבועות אינם מספיקים לגילוי הנזק והקשר הסיבתי

התביעה שבנדון הוגשה ב-13.11.201, כלומר שבע שנים ושלושה שבועות לאחר הניתוח שעבר התובע ב-23 באוקטובר 2006. לכן הקביעה כי הנזק התגלה לתובע במועד כלשהו אחרי הניתוח וכי רק אז התחיל מירוץ ההתיישנות, אינה שוללת כשלעצמה את טענת בית החולים, כי תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, הסתיימה לפני הגשת התביעה.

לפיכך, נדרש בית המשפט לבחון אם מירוץ ההתיישנות החל בשלושת השבועות הראשונים שחלפו מאז הניתוח בברכו של התובע באוקטובר 2006 או שמא מאוחר יותר. לצורך כך הסתמך בית המשפט על חוק ההתיישנות הקובע, כי במקרים בהם לא היה התובע מודע לעובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שאינן תלויות בו, יש להתחיל לספור את מירוץ ההתיישנות רק מהיום שבו נודעו לתובע העובדות הנדרשות ולא מיום הולדת העילה.

בית המשפט ציין כי אחת העובדות המהוות את עילת התביעה בתביעות רשלנות רפואית היא הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובע לבין ההתרשלות בטיפול שקיבל. לכן יש לבחון אם התובע במקרה זה יכול היה להיות מודע לקשר סיבתי-רפואי אפשרי בין הנזק בברכו לבין התרשלות של בית החולים כבר במהלך שלושת השבועות הראשונים שחלפו מאז סיום הטיפול בו באיכילוב, באוקטובר 2006.

מצד אחד, דחה בית המשפט את טענת התובע, כי הקשר הסיבתי התגלה לו רק בשנת 2013 כאשר פנה לקבל ייעוץ משפטי ורפואי, וקבע כי אין זה הגיוני שהתובע חשד לראשונה בקיומה של התרשלות רק כעבור ארבע שנים או יותר מעת שהתגלה לו הנזק בברכו. מצד שני, דחה בית המשפט את העמדה, כי התובע היה צריך להיות מודע לנזקו ולקשר הסיבתי האפשרי בין הנזק לבין התרשלות בית החולים כבר בשלושת השבועות הראשונים שלאחר הניתוח הראשון. "לא ניתן לומר בשלב זה … כי בפרק זמן כה קצר של שלושה שבועות מאז הניתוח הראשון יכול וצריך היה התובע להיות מודע לקצה חוט של הנזק הנטען על ידו כתוצאה מקבלת טיפול רפואי רשלני", נאמר בפסק הדין.

נוכח זאת, נדחתה בקשת בית החולים לסילוק התביעה על הסף והוא חויב לשאת בהוצאות הבקשה.

[ת"א 24071-11-13 שוקרון נ' המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי]