מטופלת תפוצה בעקבות נטילת הורמון שגרם לקריש דם

טיפול הורמונלי רשלני

לטיפול הורמונלי הניתן לנשים בגיל המעבר, עלולות להיות במקרים מסוימים תופעות לוואי חמורות, כגון היווצרות קרישי דם, ולכן חשוב להתאים את הטיפול לרקע הרפואי של המטופלת. המחשה לכך ניתן למצוא בפסק דין שניתן בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב בעקבות תביעת רשלנות רפואית שהגישה מטופלת, בטענה כי ניזוקה מטיפול הורמונלי רשלני.

בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הגיניקולוג שטיפל בה התרשל בכך שרשם לה הורמון מסוג פרמירל לצורך התמודדות עם תופעות גיל המעבר, למרות שעלה חשד בעבר כי לקתה בפקקת ורידים. עוד התקבלה טענת  התובעת כי בעקבות נטילת ההורמון נוצר אצלה קריש דם שגרם לתסחיף ריאתי, והוטל על קופת חולים כללית שהעסיקה את הרופא המטפל לפצות את התובעת בגין נזקיה ב-314 אלף ש"ח, בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

הגיניקולוג המליץ לחדש טיפול שהופסק

על פי המתואר בפסק הדין, התובעת נטלה במשך שש שנים הורמון מסוג פרמריל כטיפול בתופעות גיל המעבר מהן סבלה, לרבות גלי חום, אך הפסיקה מיוזמתה את הטיפול בעקבות כאבים ברגלה. בהמשך לכך, עלה חשד כי היא סובלת פקקת ורידים (קריש דם בוורידים, המכונה גם: אירוע DVT) והומלץ לה טיפול מתאים ע"י רופאים שבדקו אותה. כמו כן, עקב הסברה כי לקתה בפקקת ורידים, רופא קרדיולוג הפסיק את הטיפול בפרמריל שניתן לתובעת, וגיניקולוג אליו פנתה, רשם לה טיפול בהורמון צמחי, שאינו נחשב מסוכן למי שלוקה בפקקת ורידים אך יעילותו פחותה בחלק מהמקרים.

כעבור כשנה פנתה התובעת לגיניקולוג נוסף, הנחשב למומחה ידוע בתחומו, עקב תופעות גיל המעבר מהן המשיכה לסבול וכיוון שביקשה לבדוק את האפשרות לחדש את הטיפול בפרמריל. גיניקולוג זה (נתבע מספר 1) אכן המליץ לתובעת לחדש את השימוש בהורמון, אם כי במינון מופחת. חמישה חודשים לאחר מכן סבלה התובעת מתסחיף ריאתי, (חסימה בעורק הריאה הנגרמת לרוב מקריש דם שנסחף לריאה מוורידי הרגליים), בעקבותיה אושפזה, וכן אובחנה אצלה פקקת ורידים.

בתביעתה, טענה התובעת, כי הנתבע התרשל בכך שרשם לה טיפול בפרמריל על אף שידע כי בעברה הרפואי הלא רחוק קיימת אבחנה של חשד לאירוע DVT, ותוך ידיעה כי מתן גלולות הורמונליות בנסיבות כאלה טומן בחובו סיכון חמור להיווצרות קרישי דם, העלולים לסכן את חייה.

התוויית נגד למתן פרמריל

קופת החולים שנתבעה לצד הגיניקולוג, אשר נפטר בינתיים, ביקשה לדחות את טענות התובעת ממספר נימוקים עיקריים.

ראשית, טענה הקופה, כי עדות התובעת, לפי מסרה לנתבע מידע מלא אודות מצבה הרפואי, אינה מהימנה וכי למעשה, ציינה בפניו כי נשלל החשד שלקתה ב-DVT. שנית, טענה הקופה, כי ממילא לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבע בכך שרשם לתובעת פרמריל במינון נמוך, וכי לא העמיד אותה בסכנה מיוחדת כלשהי. שלישית, נטען, כי אין קשר סיבתי בין נטילת הפרמריל לבין נזקי התובעת.

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, בחר בית המשפט לדחות את כל טענות הקופה וקיבל את עמדת התובעת, הן בנוגע לעובדות השנויות במחלוקת בתיק והן בנוגע לפרשנות המשפטית של עובדות אלה.

כך, נקבע בפסק הדין, כי מהראיות עולה שהנתבע היה מודע לחשד לקיומו של DVT  אצל התובעת, שכן הזכיר חשד זה בכרטיסה הרפואי, אף שציין שלא נמצאה עדות ל-DVT בבדיקות שעברה, ושכן שבחר לרשום לתובעת מינון מופחת ולא שגרתי של פרמריל. כמו כן, עולה, כי היו בפני הנתבע תוצאות בירורים רפואיים שנערכו לתובעת, המעידים כי החשד ל-DVT לא נשלל.

האם המלצה על פרמריל נוכח חשד ל-DVT היא בגדר טיפול רפואי סביר? גם על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה וקבע, כי מהמלצות הרופאים האחרים שטיפלו בתובעת וכן מעדויות רופאים שנחקרו בבית המשפט, עולה כי הייתה קיימת התווית נגד לטיפול בפרמריל במקרה של התובעת, נוכח החשד ל-DVT בעברה. "שוכנעתי," כתב בפסק הדין השופט יובל גזית שדן בתיק, "שעל פי הידע הרפואי באותה תקופה היה על הנתבע 1 לצפות כי בשל ספק אירוע ה- DVT עלול להיגרם לה [למטופלת] נזק כתוצאה משימוש בהורמון החלופי מסוג פרמריל.  אי לכך הוא פעל בניגוד לסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא סביר, ויש לקבוע . . . שהתרשל."

לבסוף, נקבע בפסק הדין, כי הוכח קשר סיבתי נטילת הפרמריל ע"י התובעת לבין קריש הדם שנוצר אצלה בסופו של דם. זאת נוכח מכלול עדויות המומחים הרפואיים בתיק, כולל המומחה מטעם הקופה, שהעידו "על קשר סיבתי ברור בין הורמונים להיווצרות קרישי דם ובאופן ודאי".

לא קיבלה הסבר מלא אודות הסיכונים

לאחר שהכריע כי הנתבע התרשל בעצם מתן הטיפול בפרמריל לתובעת, עבר בית המשפט לבחון טענה נוספת שהעלתה התובעת, לפיה האוטונומיה שלה כמטופלת נפגעה, מאחר שלא הוזהרה מפני הסיכונים הכרוכים בשימוש בפרמריל.

גם טענה זו התקבלה, נוכח עדותה "העקבית והאמינה" של התובעת בעניין זה, ולאחר שבית המשפט לא מצא ברישומים הרפואיים של הנתבע אזהרה מפני שימוש בפרמריל. השופט ציין, כי הוא סבור שלו ידעה התובעת על הסכנה הטמונה בשימוש בפרמריל, לא הייתה עושה בו שימוש, בייחוד מאחר שאין מדובר בתרופה הכרחית או מצילת חיים. לפיכך יש לקבוע כי הנתבע הפר את חובתו לקבל את הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול, ובכך פגע באוטונומיה שלה.

קביעה זו של בית המשפט השליכה גם על היקף הפיצוי שנפסק לתובעת. מלבד פיצוי בגין ראשי נזק שונים הנוגעים לנזקיה הרפואיים, ובהם כאב וסבל והוצאות רפואיות, סכום הפיצוי הכולל שנפסק לתובעת כלל גם פיצוי בסך 45 אלף ש"ח בגין עצם הפגיעה באוטונומיה שלה.

[תא (ת"א) 51114/07 ש.ל.ג נ' פרופסור וורצב ז"ל ואח']