פיצוי יחסי

תיאור הלכת בית המשפט העליון ביחס לפסיקת פיצויים בתביעות רשלנות רפואית על פי סיכוי הסתברות.

במסגרת דיון נוסף שנערך על ידי בית המשפט העליון, נדון נושא עקרוני וחשוב בכל הנוגע לתחום הרשלנות הרפואית: פסיקת פיצויים בדיני הנזיקין על פי הסתברות. נושא זה עולה כאשר לא ברור אם ניזקו של התובע נגרם בשל רשלנותו של המזיק או בשל גורם זר שהתערב והוביל לנזקים האמורים. עד לדיון האמור, כאשר בתי המשפט נתקלו למצב של סיבתיות עמומה, כמפורט לעיל, הם היו מעריכים את תרומתו של המזיק לנזק על פי אחוזים, כאשר הפיצוי שיוטל על המזיק, יחושב בהתאם לשיעורם.

בדיון הנוסף היו הדעות חלוקות. דעת הרוב סברה כי באופן כללי, אין להכיר בדרך בה נוקטים בתי המשפט במצבים של סיבתיות עמומה, כאמור לעיל. לעומת זאת, דעת המיעוט סברה אחרת. השופט אליקים רובינשטיין היה חלק מארבעת השופטים שסברו כי על בתי המשפט להמשיך את ההלכה לפיה נקבע שיעור תרומתו של המזיק שמצבים בהם לא ניתן להוכיח באופן ברור את יסוד הקשר הסיבתי. למסקנה זו הגיע השופט רובינשטיין על פי המשפט העברי, בכלל ופרשנותו של תחום רשלנות רפואית בהלכה, בפרט.
על פי המשפט העברי, פוסק השופט רובינשטיין, הבסיס לדיני הנזיקין, לרבות רשלנות רפואית בהלכה הינו הכלל של המוציא מחברו – עליו הראיה. לאור כלל זה, אמנם, כאשר בית המשפט דן בתביעה נזיקית, עליו לזכור כי עליו לפסוק בהתאם למידת ההוכחה של מאזן ההסתברויות, אולם, יחד עם זאת, על פי עקרונות רשלנות רפואית בהלכה ובשל העובדה שהתביעות הופכות ליותר ויותר מסובכות, יש לאמץ את העיקרון של פסיקה על פי אחוזים בנסיבות של סיבתיות עמומה.
השופט רובינשטטין ממשיך לפרוס את משנתו ופוסק כי גם בימי המשפט העברי הייתה המציאות כזו שלעיתים לא היה ניתן להצביע על הקשר הסיבתי שבין יסוד ההתרשלות לנזק. כיום, התפתחות הטכנולוגיה וקפיצת המדרגה שנעשתה בתחום הרפואה גרמו לכך שהמקרים הנדונים בפני בית המשפט מורכבים הרבה יותר מאלו שנדונו לפניו במאה הקודמת, קל וחומר שהם שונים ממקרי רשלנות רפואית בהלכה ועל כן תחום דיני הנזיקין והאופן שבו פוסקים בתי המשפט, צריכים להתאים עצמם למציאות הקיימת.
זאת ועוד, לאורך ההיסטוריה התלבט המשפט העברי גם הוא בין שני כללים לעניין ההכרעה במקרים של ספק בנוגע לקשר הסיבתי. הכלל אותו מאמץ השופט רובינשטיין, לעניין רשלנות רפואית בהלכה, ניתן עוד בימי המשנה על ידי התנא סומכוס, בן דור חמישי לתנאים, לפיו יש לבחור בכלל החלוקתי, שכן בחירה בכלל מאזן ההסתברויות יוצרת מצב חד צדדי, בעוד שהצדק אינו נמצא בהכרח עם צד אחד.
כך, ממשיך השופט לסקור את ההלכה העברית בנושא, עד אשר הוא מגיע למסקנה כי למקרים מיוחדים יש לקבוע כללי הכרעה מיוחדים ועצם העובדה שבנסיבות חריגות, אשר ייקבעו מראש, יחול כלל הכרעה ייחודי, איננה זרה לדרך החשיבה המשפטית הנהוגה במשפט העברי.
יש להבהיר כי השופט רובינשטיין אינו השופט היחיד שפונה למשפט העברי, עת החוק והדין אינם מעניקים פיתרון לבעיה משפטית מסויימת. הסמכות לעשות כך מוקנית לו על ידי חוק יסודות המשפט, אשר קובע כי בית המשפט רשאי לפנות להלכה העברית במקרים של לאקונות, כמפורט לעיל.