האם תביעת מנותחת עקב אירוע מלפני למעלה מ-35 שנה התיישנה?

תביעה לנזקים באיחור ניכר

תביעה לנזקים אחרי 35 שנים!

בתביעות רשלנות רפואית קיימים לעיתים קשיים לגלות את העובדות אשר מהוות את העילה של התביעה, זאת היות שלעיתים קרובות נוצרים פערים בין מועד קרות האירוע ובין המועד בו מתגלה הנזק שנוצר עקב אותו אירוע. בעיקרון לפי פקודת הנזיקין ניתן להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית עד 7 שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, אז התביעה מתיישנת, אך לכלל זה קיימים מספר חריגים המאפשרים להקפיא את מירוצה של ההתיישנות.

נשאלת השאלה האם אף כעבור עשרות שנים יוכל מנותח שגילה בעיות רפואיות באיחור להגיש תביעה תוך הסתמכות על חריגים להתיישנות הרגילה?

בית משפט השלום בת"א דחה לאחרונה על הסף תביעת רשלנות רפואית של מנותחת אשר טענה תוך הסתמכות על חריגים להתיישנות הרגילה כי ניתוח שעברה לפני למעלה מ-35 שנה הסב לה נזקים רבים אשר שיבשו את מהלך כל חייה. ביהמ"ש קבע כי במקרה דנן לא מתקיימים החריגים להתיישנות שהעלתה התובעת והתביעה התיישנה מזמן.

נסיבות המקרה והמחלוקת בין הצדדים

מעשה באישה, גברת מרים (שם בדוי), שעברה בבי"ח מאיר, הוא הנתבע, ניתוח קיצור מעיים בשנת 1974 בהיותה נערה. לטענת מרים לאחר הניתוח סבלה מסיבוכים שונים, ועשר שנים לאחר מכן  אושפזה בבי"ח סורוקה לניתוח נוסף לביטול מעקף מעיים שנערך בניתוח הראשון. לטענתה לאחר הניתוח השני החלה לסבול מליקויים בריאותיים ומבעיות בחיים האישיים וביניהם דיכאון, עקרות ותת תזונה. שנים מאוחר יותר בשנת 2010 נבדקה גב' מרים ע"י רופאה אשר קבעה כי בעיותיה במשך השנים עד היום קשורות בקשר ישיר וברור לניתוח שעברה בשנת 1974 בהיותה נערה.

על רקע אירועים אלו הגישה מרים בשנת 2010 תביעת רשלנות רפואית כנגד בי"ח מאיר וצירפה לו את מכתבה של הרופאה אשר קבעה כי הניתוח שעברה בשנת 1974 הוא הגורם לבעיותיה הרפואיות והאישיות עד היום.

התובעת ביקשה להסתמך בין היתר על שני חריגים להתיישנות הרגילה אשר בפקודת הנזיקין. הראשון לטענתה הינו ס' 8 לחוק ההתיישנות, לפיו, מירוץ התיישנות מתחיל לא עם קרות האירוע, אלא ביום בו נודע לתובע דבר העובדות שמהוות את  עילת התביעה שהתובע לא ידע עליהן עד נקודה זו מגורמים שאינם בשליטתו, ולכן רק בשנת 2010, עת נבדקה אצל הרופאה אשר יידעה אותה בדבר הקשר בין נזקיה לניתוח הנ"ל, נודעו לה עובדות עילת התביעה, ורק אז החל מירוץ ההתיישנות לשיטתה.

חריג נוסף עליו ביקשה להסתמך התובעת הינו סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיו חלה הקפאה של מירוץ ההתיישנות בתקופה בה אדם היה חסר כשירות נפשית או שכלית ולא היה תחת אפוטרופוס. לטענתה של התובעת מאז הניתוח בשנת 1974 היא אושפזה פעמים רבות, סבלה בעיות בתחום הפסיכיאטרי, ואף קיבלה אחוזי נכות פסיכיאטרית בשיעור גבוה של 30%. אי לכך, לשיטתה, במירוץ ההתיישנות לא יחשב הזמן במהלכו הייתה חסרת כשירות נפשית ושכלית, ומשכך תביעתה בכל מקרה לא התיישנה.

מנגד הנתבעים דחו את טענותיה של התובעת וטענו כי אין תחולה במקרה דנן לחריגים אותם העלתה התובעת, וכי תביעתה התיישנה לפני שנים רבות.

קביעות בית המשפט

ביהמ"ש דחה את התביעה וקיבל את עמדתם של הנתבעים. ביהמ"ש קבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות עליו מבקשת התובעת להסתמך מתנגש במקרה דנן עם סעיף אחר בפקודת הנזיקין סעיף 89(2), ולפיו אם הנזק לא התגלה לתובע ביום האירוע יחל מירוץ ההתיישנות ביום גילויו, וזאת בתנאי שלא עברו 10 שנים מיום קרות האירוע, שכן אז התביעה תתיישן. בית המשפט קבע כי סעיף 8 אינו יכול להתקיים לצד סעיף 98(2) שכן הוא מרוקן אותו מתוכן. העובדה שהמחוקק בחר להשאיר את ההוראה אשר בסעיף 89(2) על כנה גם לאחר חקיקת חוק ההתיישנות וסעיף 8 שבו מלמדת כי הוראת סעיף 89(2) אשר בפקודת הנזיקין גוברת, ומשכך גם לו היה נכון ביהמ"ש לקבל כי הנזק לא התגלה לתובעת מיד עם קרות האירוע הרי שבכל מקרה לפי ס' 89(2)  עברו כבר מזמן  10 שנים מיום האירוע הוא הניתוח, ולכן התביעה התיישנה לפני שנים ארוכות.

זאת ועוד  לצורך הזהירות ציין ביהמ"ש כי גם לו היה חל במקרה דנן סעיף 8 לחוק ההתיישנות הרי שהסעיף מחייב כאמור כי לתובע לא נודעו עובדות התביעה מטעמים שאינם בשליטתו. ההגיון הסביר מחייב כי אדם שעובר ניתוח ולאחריו מאושפז פעמים כה רבות בבתי חולים ועובר טיפוליים רפואיים כה רבים יודע גם יודע כי יש קשר בין הניתוח שעבר לנזקים שבעטיים מטופל לאחריו. ביהמ"ש אף קבע כי מחומר הראיות מתברר מפורשות כי התובעת הייתה לאורך השנים מודעת כי נזקיה הינם עקב הניתוח, והדבר צוין מפורשות במסמכים רבים, כמו מסמכי ביטוח לאומי, בהם נקשר מצבה הרפואי לניתוח שעברה.

ביהמ"ש דחה אף טענות התובעת באשר להתקיימות ס' 11 לחוק ההתיישנות. ביהמ"ש קבע כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הייתה חסרת כשירות נפשית לאורך התקופות, והטענה אינה עולה בקנה אחד עם הראיות מהן עולה כי התובעת תפקדה היטב וניהלה לאורך השנים אורח חיים תקין ועצמאי הכולל התקשרויות בחוזים, עבודה מסודרת מגורים עצמאיים ועוד.

ת"א 42764-12-10