רשלנות רופא מרדים

לא מעט תביעות רשלנות רפואית מוגשות בשל רשלנות רופא מרדים. בכתבה זו נעמוד על הסיבות אשר בעקבותיהן מוגשות תביעות אלה ומגמת פסיקת בתי המשפט.

הרדמה המבוצעת לפני ניתוח ו/או טיפול רפואי, מטרתה לאפשר את אותו טיפול מבלי שהמטופל יחוש בכאב כתוצאה ממנו, זאת על ידי דיכוי מערכת העצבים. קיימים סוגים שונים של הרדמות לפני ניתוח: הרדמה מקומית, המשכיחה את הכאב באיזור הניתוח ומבוצעת על ידי הזרקת חומר אלחוש לאיזור, הרדמה איזורית המבטלת גם היא את הכאב באיזור הניתוח, אולם החומרים המוזרקים במסגרתה שונים מאלו המוזרקים בהרדמה מקומית ובנוסף, ישנה הרדמה כללית, אשר גורמת, בין היתר, לירידה ברמת ההכרה הכללית של המנותח, הרפיית שרירי גופו ועמעום תחושת הכאב.

בשל אופיין של ההרדמות, המשתקות באופן כזה או אחר את מערכות העצבים בגוף (אם באופן חלקי ואם באופן מלא, בהתאם לסוג ההרדמה) ישנן תופעות לוואי הנגרמות כתוצאה מהן והסיכון שיש בהן הוא רב.

ההיסטוריה מלמדת כי סיבוכים רבים (כגון: שיתוק, התקפי לב, שבץ מוחי ואף מות המנותח) נגרמו בגין רשלנות רפואית בניתוח בעקבות ביצוע רשלני של הרדמה. לאור הסיכונים האמורים ישנה חובה כי בכל הרדמה כללית (אשר הסיכוי בה לנזקים חמורים הוא הרב ביותר) יהא נוכח בחדר הניתוח רופא מרדים, אשר יפקח על הליך הרדמת המנותח ויפסיקו לאחר סיום הניתוח.

נסיבות העשויות לזכות בפיצוי

תביעות רשלנות בניתוח כנגד הרופא המרדים, יכולות לנבוע מסיבות שונות ומגוונות.

כך, במקרים שבהם הוזרק למנותח חומר הרדמה במינון יתר או שהרופא המרדים לא השתמש בחומר ההרדמה הנכון והמתאים למטופל, ייתכן ותקום למנותח טענה לרשלנות רפואית במהלך ניתוח כנגד הרופא המרדים.

זאת ועוד, כאשר עולות בעיות בפיקוח של הרופא המרדים בזמן הניתוח, יש בכך כדי להוביל להתקיימותו של יסוד הרשלנות. בית המשפט בודק האם הרופא המרדים התנהג בהתאם לפרקטיקה הרפואית הנהוגה וכמו כן משווה את התנהגותו, בנסיבות העניין, לסטנדרט ההתנהגות של הרופא המרדים הסביר, כאשר סטייה מסטנדרט זה תהווה רשלנות רפואית בניתוח.

בנוסף לאמור לעיל, עשוי בית המשפט להכיר בהתנהגות רשלנית של רופא מרדים, אם הפר את חובת הגילוי ואת זכותו של המטופל להסכים באופן מושכל לסוג ההרדמה אותה הוא עומד לעבור.

כך, במקרה שנדון בפסיקה, קם צורך לבצע ניתוח קיסרי ביולדת. בפני היולדת הועמדו שתי אפשרויות הרדמה – חלקית או כללית. היולדת בחרה בהרדמה הכללית, אשר כתוצאה ממנה סבלה מנזק תמידי במיתרי הקול. היולדת הגישה תביעת רשלנות רפואית בניתוח וטענה כי הופר עיקרון ההסכמה מדעת, כמו גם חובת הגילוי המוטלת על הרופא המרדים, היות ולא הוסברו לה ההבדלים שבין הרדמה חלקית למלאה, כמו גם הסיכונים שיש בהרדמה הכללית. בית המשפט אמנם קבע כי אכן מדובר בהתנהגות רשלנית שכן על רופא מרדים סביר לפרוס בפני המנותח את כל הפרטים האקוטיים אודות ההרדמה הכללית, אך, יחד עם זאת, נראה כי אף אם היו מסבירים ליולדת את הסיבוכים הכרוכים בהרדמה כללית, היא הייתה בוחרת בסוג זה של הרדמה ולפי כך, לא מתקיים קשר סיבתי בין הרשלנות לנזקיה. לבסוף, קבע בית המשפט כי יינתן לתובעת פיצוי מופחת בשל הפגיעה באוטונומיה שלה (בכך שהופר עיקרון ההסכמה מדעת על ידי הרופא).