בית המשפט המחוזי קיבל את טענת החייל כי מעצרו במהלך הליכי הגיוס לצה"ל גרם לו להפרעה פוסט-טראומטית. נקבע, כי התנהלות החייל, שהתנגד בכוח למעצרו, אינה מהווה "התנהגות רעה חמורה" השוללת הכרה בנכות.
האם סירוב של מגויס לשתף פעולה עם הליכי הגיוס לצה"ל והתנגדותו למעצר מספיקים על מנת לשלול ממנו הכרה בנכות שנגרמה לו עקב מעצר אלים? בית המשפט המחוזי השיב על כך לאחרונה בשלילה. על פי בית המשפט, על מנת לשלול הכרה בנכות יש צורך שההתנהגות תלווה בפגם מוסרי חמור או במעשה פלילי חמור, וכי במקרה הנדון לא היה הדבר כך.
סקירת פסק הדין חושפת האתגרים הקיימים בהגשת תביעות משרד הביטחון על ידי חיילים המבקשים הכרה בנכות צבאית.
המצב המשפטי בהכרה של תביעות נכות צבאית
בהתאם לפסיקה, על מנת להוכיח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של חייל לבין התפרצותה של מחלה נפשית ממנה הוא סובל, יש להראות הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על יסוד חוות דעת רפואית, בעוד הקשר הסיבתי המשפטי דורש זיקה בין השירות הצבאי להתפרצות המחלה.
אחת הדוגמאות לזיקה כזו היא התפרצות המחלה בעקבות אירוע או רצף אירועים שאינם בהכרח ייחודיים לשירות הצבאי, אולם הינם חריגים ויוצאי-דופן.
משרד הביטחון, דרך קצין התגמולים, מהווה גורם מכריע בהחלטות על הכרה בנכות צבאית, כאשר תביעות משרד הביטחון משפיעות על חייהם ועתידם של חיילים רבים.
סיפור המעשה
החייל, יליד 1997, ביקש להשתבץ במסגרת שירותו הצבאי כלוחם במשמר הגבול. בקשתו נדחתה ובעקבות כך סירב לשתף פעולה עם החלטות השיבוץ של הצבא. כאשר התייצב בבקו"ם על מנת להישפט, ביקש להיפגש עם קב"ן ונענה בשלילה. בהמשך, סירב להיכנס לתא המעצר, התעמת עם שוטרים צבאיים, נאזק והוצמד לקרקע. זמן קצר לאחר מכן שוחרר מהצבא.
החייל טען, כי בעקבות המעצר חלה הידרדרות במצבו הנפשי, עד כי לבסוף אובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומטית (PTSD). הוא הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה כנכה על פי חוק הנכים וטען לקיומו של קשר סיבתי בין המעצר לבין מצבו הנפשי.
קצין התגמולים דחה את התביעה והחייל הגיש ערר לוועדת הערר לפי חוק הנכים. וועדת הערר דחתה את הערר בקובעה, כי גם אם קיים קשר סיבתי עובדתי בין המעצר למחלת החייל, לא קיים קשר סיבתי משפטי. זאת, שכן לא ניתן לומר שלחייל ארע אירוע חריג ויוצא דופן במהלך שירותו הצבאי.
החייל לא וויתר והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור טען, כי המעצר הכוחני אכן היווה אירוע חריג. קצין התגמולים טען מנגד, כי המעצר הינו אירוע שהחייל יכול היה לחוות בחייו האזרחיים, ללא קשר לשירותו הצבאי, ולכן לא ניתן לראותו כחריג.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור
בית המשפט המחוזי דחה את טענת קצין התגמולים לפיה האירוע אשר הוביל להתפרצות מחלתו של החייל אינו מהווה אירוע חריג ויוצא דופן. לדברי בית המשפט המחוזי, לא סביר כי בחייו האזרחיים היה החייל מוצא את עצמו נאזק על ידי מעבידו.
שאלה אחרת אליה התייחס בית המשפט היא – האם התנהגות החייל מהווה "התנהגות רעה חמורה" השוללת את זכאותו להכרה בנכותו. התשובה שניתנה היתה שלילית. נקבע, כי על מנת שהתנהגות "רעה" תחשב ל"רעה חמורה", צריך שיידבק בה פגם מוסרי חמור או התנהגות פלילית חמורה, כגון: שימוש בסמים, שימוש בנשק, פגיעה עצמית או מעשים מסוכנים שנעשו בזדון. במקרה הנדון סבר בית המשפט, כי לא ניתן לראות בהתנהגות החייל כ"התנהגות רעה חמורה" באופן השולל ממנו את הזכות להכרה בנכותו.
לפני סיום ציין בית המשפט, כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי אילו היו גורמי הצבא מאפשרים לחייל להיפגש עם קב"ן, האירוע לא היה מתרחש ומחלתו של החייל לא הייתה מתפרצת. לדברי בית המשפט, יש להצר על כך כי במצבו הנפשי הסוער של החייל לא נשקלה האפשרות לאפשר לו לראות קב"ן.
סיכומו של דבר
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ולמעשה את תביעתו למשרד הביטחון של החייל, אשר הובילה להכרה בנכותו. בהתאם, נקבע, כי קיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של החייל לבין התפרצות מחלתו. כמו כן, הורה בית המשפט על חיוב קצין התגמולים בתשלום הוצאות בסך של 15,000 ₪.
[ע"ו (מחוזי חיפה) 34624-07-23 פלוני נ' קצין התגמולים]
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
