כוונות גנב כבסיס לזכאות נפגע תאונת דרכים

באתר זה מידע משפטי רב אודות תאונות דרכים ואף מאגר פסקי דין. ניתן למצוא מידע האם תאונה עקב גניבת רכב היא תאונת דרכים. ניתן לקבל באתר ייעוץ של עורך דין.

התחושה לאחר שנגנב לנו רכב שנרכש במיטב כספנו היא תחושה קשה.
לרוב התחושה היא של כעס כלפי הגנב המנסה לקחת בכוח נכס אשר אינו שייך לו, נכס אשר לאחדים יש רגש סנטימנטלי עבורו, אך פעמים רבות התחושה היא של חוסר אונים, חוסר אמון ותסכול מאוזלת היד של מערכות האכיפה במדינה.
אף אחד מאיתנו גם אינו יודע כיצד יגיב במקרה שיקלע לסיטואציה בה הוא נוכח במקום בעת ביצוע הגניבה. האם נצעק לעבר הגנב והוא יעצור ? האם נזמין משטרה והאם היא תספיק למנוע את אירוע הגניבה ? איננו יכולים לדעת מראש כיצד ננהג במקרה כזה, ועל פי רוב אנו נוהגים על פי האינסטינקטים של אותו הרגע. אך נשאלת השאלה מה קורה אם ניסינו למנוע את ביצוע גניבת הרכב בכוחות עצמנו וכתוצאה מכך נגרמו לנו נזקי גוף. האם נהיה זכאים לפיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ?
מקרה זה שהופך יותר ויותר שכיח בשנים האחרונות, הגיע בימים אלה לפתחו של בית המשפט העליון. ככל הנראה, כדעתו של בית המשפט העליון, כדאי לכל אחד מאיתנו במקרה של ספק גניבה, לברוח בכל ההקדם מזירת האירוע. אחרת, לשיטת בית המשפט העליון, ניוותר ללא כל פיצוי. החלטה זו, אשר אנו סבורים כי אינה נכונה ומביאה לתוצאות חברתיות קשות, דרושה עיון נוסף של בית המשפט העליון, ועדיף כי יעשה כן בהקדם.
מקרה שהיה כך היה: באחד הימים, עת שהה במשתלה, הבחין יעקב באדם היושב ברכבו ומנסה לגנוב אותו. יעקב רץ אל עבר רכבו ונאחז בו. הרכב החל בנסיעה וכתוצאה ממהירות גבוהה ונסיעה בפרעות נפל יעקב לאחר מספר מטרים ונפגע בגופו באורח קשה. יעקב הגיש תביעת נזיקין בין השאר כנגד קרנית אל בית המשפט המחוזי בת"א, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים.
במסגרת ההליך המשפטי טענה קרנית כי התאונה אינה תאונת דרכים, היות וחלה החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ? גרימת תאונה במתכוון, אשר נועדה להוציא ממסגרת החוק מקרים בהם הרכב הוא כלי לגרימת נזק ולא כלי לשימוש תחבורתי. בית המשפט המחוזי דחה את טענות קרנית וקבע כי נסיבות האירוע מובילות לכדי מסקנה כי מדובר בתאונת דרכים ועל כן על קרנית לפצות את יעקב בגין נזקיו.
לשיטת בית המשפט המחוזי יעקב נאחז ברכב מספר שניות בלבד ולא ייתכן כי בזמן כה קצר התגבשה אצל גנב הרכב כוונה לפגוע בו. הגנב מעולם לא נתפס ולא ניתן לדעת מהי גרסתו. עוד מוסיף בית המשפט המחוזי, כי מטרתו העיקרית של הגנב היתה לגנוב את הרכב ואופן נסיעתו היה טפל למטרה זו, ולכן הנזק נגרם בשל השפעת מעשה הגניבה על השימוש ברכב.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה קרנית ערעור לבית המשפט העליון.
קרנית שבה וטענה כי אירוע התאונה נגרם ב"מתכוון" על ידי הגנב ומשכך חלה החזקה הממעטת הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המוציאה את המקרה מתחולת החוק.
לצורך בחינת הטענה, נדרש בית המשפט העליון לבחון את יסודות סעיף 1 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים:
[א] האם תכלית הפגיעה היא גרימת נזק לאדם ?
[ב] האם הנזק אירע עקב השפעת ה"מעשה" על השימוש ברכב או עקב ה"מעשה" עצמו ?
בית המשפט העליון דן בשתי השאלות והגיע למסקנה שונה לגמרי מזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון, בהרכב אשר בראשו עמד כבוד המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין, קבע כי התאונה אינה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ועל כן ליעקב לא קמה זכאות לפיצויים עבור נזקי הגוף שנגרמו לו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בכל הנוגע ליסוד הראשון הנ"ל, קבע בית המשפט העליון כי נסיבות אירוע התאונה מלמדים על רצונו של הגנב להפיל את יעקב מהרכב. בית המשפט העליון קבע כי על אף שהמניע העיקרי להפלת יעקב היה רצונו של הגנב לחמוק עם הרכב מהמקום, לא ניתן להתעלם מרצונו לפגוע בו, ולו לשם "קידום ההימלטות". התנהגות הנהג, קובע בית המשפט העליון, "מלמדת על התנהגותו", כוונתו לפגוע.
בכל הנוגע ליסוד השני, קבע בית המשפט העליון כי הנזק אירע עקב המעשה עצמו, היינו הנסיעה הפרועה של הגנב, ולא על ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי.
על בסיס נימוקים אלה, דחה בית המשפט העליון את הערעור שהוגש על ידי קרנית וקבע כי יעקב זכאי לפיצוי.
אנו סבורים כאמור כי החלטת בית המשפט העליון מצערת ושגויה.
קשה לומר, אם בכלל אפשר, כי מטרתו של הגנב היה לפגוע ובמתכוון ביעקב. שכן, הגנב לא הכיר את יעקב, ולא ניתן לומר כי פיתח כוונה שכזו בהיכרות כל כך קצרה וספונטנית עם יעקב. ניתן כמעט בוודאות לומר, כי כל אשר רצה הגנב וייחל לו היה לגנוב את הרכב ולברוח עימו. בית המשפט העליון קבע בעצמו במספר מקרים שונים, כי על מנת לשלול מנפגע תשלום פיצוי מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא די במעשה היוצר סיכון לגרימת תאונת דרכים כדי להצביע על יסוד הכוונה. הווה אומר, לצורך החלת החזקה הממעטת, על יסוד הכוונה להיות מופנה ביחס לעצם קרות תאונת הדרכים ולא די במעשה על ידי גנב, אשר סופו הבלתי רצוי הוא התרחשותה של תאונת דרכים. במילים אחרות, צריך לקבוע כי הגנב רצה לפגוע ביעקב, פשוטו כמשמעו. כבוד השופט ריבלין, החליט בעניינינו כי מכך שהגנב היה מעוניין לברוח עם הרכב כאשר יעקב ניסה להיתלות עליו, יש לראות בו כמי שרצה גם לפגוע בו. פרשנות זו, המעניקה לגנב (אשר לא נמצא עד היום) כוונה משוערת אגב שלילת זכויות של נפגע שכל שביקש הוא לנסות למנוע גניבה של רכבו, הינה פרשנות שקשה להשלים עמה.
כשלעצמנו, אנו סבורים כי מטרתו העיקרית של הגנב היתה לגנוב את הרכב ואופן נסיעתו היה טפל למטרה זו.
במידה וכוונת הגנב היתה לפגוע ביעקב, לא היה לו כל צורך לעשות זאת באמצעות הרכב, והוא היה יכול לעשות כן בצורות שונות. ברי, כי בנסיבות המקרה, כל חפצו היה לגנוב את הרכב ולא ציפה כי יעקב יעמוד בדרכו.
למעלה מכך, גם הרצון של הגנב "להיפתר" מיעקב שניסה להיתלות על הרכב, הנו רצון לברוח עם הרכב, ולא רצון פוזיטיבי לפגוע ביעקב.
זאת ועוד, כל עוד הגנב לא נתפס, הרי שניתן להעלות על הדעת תרחישים נוספים להתנהגותו, כגון החשש להיתפס. לפיכך, אנו בדעה כי כל עוד לא נתפס הנהג ואיננו יודעים מהי גרסתו ומדוע נהג כפי שנהג, היה על בית המשפט העליון לקבוע כי המקרה הינו תאונת דרכים, ולו מכורח הספק, ולא להותיר אדם שכל שביקש הוא להגן על רכושו, כאשר הוא פצוע באופן קשה וללא כל פיצוי.
יצוין בנוסף, כי הגם ובית המשפט העליון הגיעה למסקנה כי הייתה "כוונה" לפגוע ביעקב, הרי גם אז היה עליו לדון בשאלה האם הפגיעה נגרמה עקב "המעשה" או עקב ההשפעה של "המעשה" על השימוש ברכב המנועי. על פי החוק, כאשר הפגיעה נגרמה על ידי "המעשה" תישלל הזכאות, ואולם כאשר זו נבעה מהשפעת ה"מעשה" על השימוש ברכב המנועי יהיה זכאי לפיצוי והחזקה הממעטת לא תחול.
בית המשפט העליון קבע כי ה"מעשה" הוא "הנסיעה בפרעות" של הגנב, ולכן ניתן לומר כי הפגיעה הינה תוצאה ישירה של המעשה ומכאן שזכאותו של יעקב לפיצוי נשללת. ואולם, מדוע דווקא נקבע כי "המעשה" הנו "הנסיעה בפרעות" ? שהרי בפועל המעשה העיקרי הוא הגניבה.
אנו סבורים כי היה על בית המשפט הנכבד לקבוע כי "המעשה" הוא עצם הגניבה ובמקרה זה נגרמה הפגיעה כתוצאה מהשפעת הגניבה על השימוש ברכב המנועי (שהביאה לנסיעה בפרעות), ובכך לא לשלול את זכאותו של יעקב לפיצוי.
אין ספק כי פסק הדין הנ"ל מוסיף עוול לנפגע, אשר נקלע לסיטואציה בעל כורחו ופעל באופן אינסטינקטיבי כפי שרבים מאיתנו היו פועלים קרוב לוודאי. במסגרת השיקולים אשר הובאו עת כתיבת פסק הדין, שומה היה על בית המשפט העליון להביא בחשבון את ההשלכות החברתיות של פסק הדין. המשמעות של שלילית הפיצוי מהנפגע, יוצרת אפוא עידוד שלילי של אזרחים הנחשפים לגניבת רכב לעמוד בצד ולהניח לגנב לבצע את זממו. יתרה מכך, פסק הדין יביא לכך שעדיף שלא רק נעמוד בצד בשעה שאדם מנסה לגנוב את רכבנו, אלא אף נברח רחוק ככל הניתן על מנת למנוע אפשרות של פגיעה בנו.
ואם בפרשנות כזו עסקינן, מדוע שנבקש משוטרים או עוברי אורח שיבקשו לעזור, לנסות לעמוד בדרכו של הגנב ? שהרי אם יפגעו לא יזכו לכל פיצוי על פי פרשנותו של בית המשפט העליון. תוצאה כזו נראית בלתי סבירה מבחינה חברתית.
חשוב לדעת, כי פסק הדין אינו מהווה תקדים לכל אירוע גניבה, ובכל מקרה יצטרך בית המשפט לבחון את כוונת הגנב.
גולשים יקרים, אף על פי שבנסיבות פסק הדין דחה בית המשפט העליון את זכאותו של הנפגע לתשלום פיצוי, יש לזכור כי כל מקרה ונסיבותיו הוא. במקרים רבים, ואף דומים ניתן לומר, מגיעים בתי המשפט למסקנה הפוכה מזו אליה שופטי בית המשפט העליון, היינו כי הגנב לא התכוון לפגוע בהולך הרגל. לפיכך, במידה ונפגעתם עקב תאונה, אפילו נסיבותיה נראות לכן בלתי שגרתיות וכאלה שלכאורה אינן מקימות זכות לפיצוי, פנו לקבלת ייעוץ משפטי אצל עורך דין תאונות דרכים.
לקבלת ייעוץ משפטי על ידי עורך דין תאונות דרכים והערכת סיכויי תביעתכם, באפשרותכם לפנות אלינו באמצעות טופס יצירת הקשר המופיע באתר.
נדגיש, כי פנייתכם חסויה ואינה כרוכה בתשלום.