הרופא לא התרשל אך חויב בפיצוי המטופל עקב שלילת יכולתו לקבל החלטה מושכלת

חמש שנים לאחר ניתוח היד, לא נותרה לרופאים אלא לקטוע את הגפה. בתביעת הרשלנות שהגיש המטופל נגד בית החולים, דחה בית המשפט את הרשלנות הרפואית, אך פסק לטובת המטופל 1.7 מיליון שקלים בשל אי מתן הסכמה מדעת. 

פגיעה בהסכמה מדעת

הסכמה מדעת היא מונח יסוד בתחום זכויות החולה, עוד לפני שעוגן בפרק ד', סעיפים 13-16 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996. למעשה, היא עוגנה בפסיקה הישראלית עוד הרבה לפני החקיקה ושואבת את כוחה מהשינוי שחל במאה הקודמת בתפישת זכויות האדם ובחשיבות האוטונומיה של האדם, המשתמעים מכבוד האדם וחירותו. עד לאמצע המאה הקודמת, נתפש הרופא כבעל הידע ומקור הסמכות לכל פעולה רפואית, השינוי לא חל בתפישת הרופא כסמכות מקצועית אלא מתוך הבנה שזכותו של אדם לגופו וזכות המטופל לאוטונומיה. לכן כל פעולה, למעט פעולות להצלת חיים, מחייבת לפי החוק הישראלי הסכמה מדעת של המטופל. בפסק הדין שלפנינו, דחה בית המשפט קיומה של רשלנות רפואית שהביאה לנזק, אולם בשל מידע שנמנע מהמטופל להבין את הסיכונים בניתוח הבחירה (ניתוח אלקטיבי, כלומר לא הכרחי), שהיו הכרחיים לקבלת ההחלטה, נמצא המטופל זכאי לפיצוי.

מהי בעצם הסכמה מדעת?

הסכמה מדעת כשמה כן היא – הסכמה של המטופל לביצוע פעולה רפואית על גופו. זאת אומרת שאלא אם כן מדובר בפעולה מיידית להצלת חיים, מי שמקבל בסופו של דבר את ההחלטות אם לקבל טיפול או לא הוא המטופל. כדי שהמטופל יקבל החלטה מושכלת, עליו לקבל את המידע הרלוונטי מהרופא. החוק מציין את מהות המידע שעל המטופל לקבל ותוחם את גבולותיו בגבולות הסביר, על מנת שהמטופל יקבל מקסימום מידע רלוונטי, משום שבדרך כלל המידע המלא הוא בהיקף נרחב ביותר ולא ניתן באמת לסכם את כולו בפגישה של רופא-מטופל. החוק קובע כי על הרופא למסור למטופל את כל המידע הנוגע לאבחון ולמצבו, להסביר על הטיפול המוצע – מהותו, שלביו, מטרתו, התועלת הצפויה, סיכויי ההצלחה של הטיפול ולא פחות מכך גם הסיכונים הכרוכים בטיפול, טיפולים חלופיים אם יש, סיכויי הצלחתם והסיכונים הכרוכים בהם, הסכנה בהעדר טיפול וכל עובדה רלוונטית אחרת, למשל אם זהו הליך שגרתי או חדשני ועוד.

באופן לא מפתיע דווקא בניתוחי בחירה, שינם דחופים, חובת היידוע אפילו גוברת ויש להיכנס לפרטים, לתת הסבר מפורט ואף להרחיב את היידוע בתחום הסיבוכים האפשריים, אפילו הנדירים שבהם ואף לנסות לאפשר כמה שיותר זמן כדי לתת למטופל את השהות הנדרשת לשקול את הנושא מכל זווית כדי להגיע להחלטה הנכונה ביותר עבורו. הסיבה לכך ברורה, אחוז גבוה מהניתוחים האלקטיביים הם קוסמטיים ומשום שהשיקול הכלכלי של המוסד הרפואי, או הרופא, עלול לייצר ניגוד עניינים או להתפרש ככזה. לכן נדרשים הרחבה ופירוט על מנת שהמטופל יוכל להגיע לבחירה מושכלת. ככלל יש לתת את המידע כמה שיותר מוקדם על מנת שהמטופל יקבל את הזמן הראוי לקבל החלטה. כאשר אין הסכמה מדעת, הרי שהצד השני הוא שיש פגיעה באוטונומיה של המטופל ומצב זה, עפ"י חוק, מחויב בפיצוי. זה בדיוק המקרה שהגיע לבית המשפט המחוזי, שעליו נסוב מאמר זה.

ניתוח יד שהסתיים בתביעת רשלנות

באוקטובר 1996, כשהיה שלמה יצחק בן 39, אושפז בבית החולים שערי צדק לניתוח אורתופדי אלקטיבי לכריתת ראש הרדיוס במרפק ימין, בשל כאבים במרפק שליוו אותו מאז נפגע במרפקו כשהיה ילד בן שבע ובגינם נדרש מפעם לפעם למשככי כאבים או לטיפולי פיזיותרפיה. המרפק מורכב משלוש עצמות, אחת מהן היא הרדיוס, או בעברית חישור, אחת משתי עצמות האמה. ראש הרדיוס הוא החלק של העצם שנמצא במרפק ונראה כמו דיסקית ולו שני תפקידים – לייצב את המרפק ולאפשר תנועה מלאה של האמה. כריתת ראש הרדיוס, באם אין נזק נוסף למרפק, לא אמורה לפגוע בפעולת המרפק. הוא נותח כעבור יום ושוחרר יום למחרת הניתוח, אלא שלטענתו במצב המרפק חלה הידרדרות מידית, שהביאה לבסוף לחוסר תפקוד מלא. בינואר 2001, קצת יותר מארבע שנים לאחר הניתוח, הגיע המרפק לחוסר תפקוד ומר יצחק עבר ניתוח לכריתת יד ימין מעל המרפק בבית החולים הדסה עין כרם.

בכתב התביעה נגד בית החולים, טען המטופל שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית בניתוח ופגיעה בעצב בעת מתן ההרדמה, טענתו העיקרית השנייה של מר יצחק הייתה כי הסכמתו לביצוע הניתוח ניתנה שלא מדעת, הואיל והרופאים לא מסרו את מלוא המידע על הסיכונים הכרוכים בניתוח. בשלבים הקדם משפטיים, מינה בית המשפט מומחית מטעמו שנתבקשה לבחון אם הנזק שנגרם למר יצחק הוא כתוצאה מהניתוח או הליך ההרדמה שעבר בבית החולים שערי צדק. במסקנותיה כתבה המומחית כי הניתוח נעשה בשיטת אלחוש מקובלות ולטענתה הדרך ההגיונית ביותר להסביר את הנזק שנגרם למר יצחק היא באמצעות סיבוך נדיר בשם תסמונת RSD) Reflex Sympathetic Dystrophy), שמתרחש בשליש עד מחצית האחוז מהמנותחים בניתוח זה. תסמונת זו לרוב מתרחשת לאחר טראומה ונובעת ממספר גורמים, חלקם גורמים אישיותיים, כלומר הקשורים במבנה האישיות. סיבוך זה מקורו בתגובת-יתר של מערכת העצבים הנגרמת לרוב לאחר חבלה, טראומה והוא כאמור נדיר ביותר. לכן קבעה מומחית בית המשפט כי אין מדובר ברשלנות אלא בסיבוך נדיר שלא היה באפשרות הרופאים למנוע וגם לא לצפות מראש.

בחוות הדעת המומחה מטעם התובע, מר יצחק, נטען שהניתוח לכריתת ראש הרדיוס לא הסב נזק, אולם הנזק קשור להרדמה שנעשתה בשיטה המכונה בלוק, בה מבוצעת חסימה כוללת של העצבים באזור הניתוח, שעלולה להביא במקרים מסוימים לנזק עצבי, בעיקר אם ההזרקה עצמה נעשית ברשלנות. חוות דעת המומחה מטעם ההגנה גם לא מצאה קשר בין הניתוח עצמו לנזק ושללה את הקשר האפשרי לשיטת האילחוש, גם באמצעות הסבר מהלך הניתוח ומיקום הזריקות וגם משום שהתופעות במקרה של נזק כתוצאה מאילחוש מתחילות מוקדם יותר ובאופן שונה. מסקנות דומות עולות גם מעדותו של הרופא המטפל, ד"ר יצחקי.

לאור כל זאת קיבל בית המשפט את קביעת מומחית בית המשפט שמר יצחק אכן סובל מתסמונת RSD. אז פנה בית המשפט לבחון את סוגיית ההסכמה מדעת.

עורכי הדין שלנו זמינים
עבורכם וישמחו לעזור!

ליעוץ אישי וחסוי >

הייעוץ ניתן ללא התחייבות

icon

עורכי הדין שלנו זמינים
עבורכם וישמחו לעזור!

ליעוץ אישי וחסוי >

הייעוץ ניתן ללא התחייבות

הבין את כל הסיכונים ואת סיכויי ההצלחה והסכים? זו השאלה

מעדותו של הרופא המטפל עלה כי בעת מתן המידע הנדרש למר יצחקי כדי להחליט אם לעבור את ניתוח הבחירה או אם לאו, לא ציין הרופא בפני המטופל את הסיכון האפשרי לתסמונת RSD. כשנשאל מדוע הסביר שהסיכוי לתסמונת נמוך ולכן לא ראה כל צורך להעלות את הסיכון. יתרה מכך, ציין שמקובל לא להעלות את אפשרות התסמונת משום שעצם העלאתה כאפשרות עשויה לערער את יציבותו הנפשית של המטופל ולהעלות את הסיכון ללקות בתסמונת. אלא שכפי שכבר נאמר בכתבה, גם בית המשפט הדגיש את חשיבות בהעלאת כל הסיכונים בפני המטופל בעיקר כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, שאינו נחוץ אלא נתון לבחירה, בעיקר לאור העובדה שידוע שתסמונת RSD עשויה להסתיים בשיתוק הגפה המנותחת. עוד ציין בית המשפט כי לא נעשה כל ניסיון להביא בפני המטופל אפשרויות לטיפולים אחרים, למרות שהיו קיימות כאלה. בכך למעשה נמנעה ממר יצחק הפשרות לקבל החלטה מושכלת, שכמובן נדרשת בנסיבות העניין ואילו הרופא המטפל הפר את חובתו המשתמעת מסעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996 ועוד בניתוח אלקטיבי בו נדרש הרף העליון של חובת הגילוי. בית המשפט מצא שנימוקיו של ד"ר יצחקי להתנהלותו אינם מספקים את הדעת. בית המשפט העריך את נזקיו של מר יצחק בכ-1.7 מיליון שקלים, מהם קוזזו תשלומי הביטוח הלאומי שקיבל עד למתן פסק הדין.

[תא (חיפה) 920/99‏ ‏שלמה יצחק נ' עמותת בית חולים שערי צדק ירושלים]

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

תגובות

1 תגובות

  • 4 במרץ 2012 בשעה 0:47

    עברתי משהו דומה בעין כרם

    לא אמרו לי מהו הניתוח ולא סיפרו לי על הליך ההחלמה והכאבים הרבים,ממש הסתירו ממני ככה הרגשתי ,אנשים אלתיהיו תמימים עם רופאים במיוחד

התגובה שלך