פיצויים מתאונת דרכים: בין פרשנות להלכה

לנפגע תאונת דרכים ללא ביטוח חובה אין זכות לתבוע לפי הפלת"ד, אך לא נסגרת זכותו לתבוע נזיקין מהנהג האשם. הבעיה: מי שעבר על החוק עשוי לקבל פיצויים גבוהים יותר ממי שנהג כחוק והפרשנות ביד השופט.

חוק יסוד: השפיטה קובע שהלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת את כל בתי המשפט בערכאות שמתחתיו, למעט בית המשפט העליון. כך גם לגבי הקביעה של בית המשפט העליון כי נפגע בתאונת דרכים, שהיה ללא ביטוח חובה בזמן התאונה, לא יוכל לתבוע פיצויים במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (ובקיצור הפלת"ד), בהתאם לסעיף 7 לחוק, אך יוכל לתבוע פיצויים מהצד "המזיק" בהתאם לפקודת הנזיקין. הלכה התואמת את סעיף 8(ג) לפלת"ד, שקובע כי לנפגעים בתאונות דרכים שלהם לא עומדת עילת תביעה מתוקף הפלת"ד, קיימת הזכות לתבוע בהתאם לפקודת הנזיקין.

משמעות הדבר בעברית פשוטה היא שבמקרים של תאונות דרכים בהם הנפגע היה ללא ביטוח חובה, עדיין עומדת לזכותו האפשרות לתבוע את הנהג הפוגע והחברה המבטחת את הרכב בביטוח החובה. לשם כך עליו יהיה להוכיח בבית משפט לא רק את הנזק ואת הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, אלא גם את אשמת הנהג. בחינת האשמה חיונית בתביעת נזיקין, בעוד שבתביעות פיצויים על פי הפלת"ד לא מתקיים בירור של אשמה.

הלכת בית המשפט העליון לעניין זה ברורה, אלא שמתוכה עולה סוגיה לא פחות עקרונית: בעוד הפלת"ד קובע רף עליון לפיצויים, למשל בגין כאב וסבל, לא כך המצב בתביעות לפי פקודת הנזיקין. מכאן עולה השאלה: מה קורה במצב בו מוגשת תביעת פיצויים של ניזוק תאונת דרכים לפי פקודת הנזיקין? האם יש לפסוק פיצויים בהתאם להגבלות בפלת"ד או בהתאם לפקודת הנזיקין, שם אין גבול עליון ולרוב הפיצוי גבוה יותר. לשאלה זו אין תשובה בחוק וגם לא קיימת הלכה פסוקה.

שתי תביעות דומות שעוקפות את הפלת"ד

מכיוון שהחוק אינו מתייחס למצב מעין זה ואינו קובע כיצד יש לנהוג ומשום שאין הלכה פסוקה של בית המשפט העליון, נוצר מצב ביניים בעייתי בו אין עקביות בפסיקה ובתי משפט פוסקים הפוך במקרים דומים. זה מוביל למצבים אבסורדיים ושני פסקי הדין הבאים שניתנו בערך באותה תקופה מדגימים את הבעייתיות "ב"שטח המת" אליו לא מתייחס החוק.

פסק הדין הראשון אליו נתייחס, של כבוד השופט אברהם אברהם ניתן ב-9.9.2009 בבית המשפט המחוזי של נצרת. עניינו תאונת דרכים של רוכב אופנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה מתאים בעת התאונה ונהרג. התביעה הוגשה על ידי יורשיו בתאם לפקודת הנזיקין. בין שני הצדדים לא היתה מחלוקת בדבר אשמת הנהג הפוגע, אולם התובעים טענו כי על הפיצויים להיות מחושבים בהתאם לפקודת הנזיקין שהיא גם העילה לתביעה. מצד שני, הנתבעים טענו כי לא ייתכן שייפסקו פיצויים גבוהים יותר מאשר אלה שקובע הפלת"ד וכי אין זה הגיוני כי מה שעבר על החוק יזכה לפיצויים גבוהים יותר מאלה שהיה זוכה להם לו לא עבר על החוק [ראו בנוסף: הפרדוקס בחוק: היתכנו פיצויים גבוהים יותר לנהג ללא ביטוח חובה?].

פסק הדין השני אליו נתייחס ניתן בפברואר אותה שנה ע"י נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כבוד השופטת גילאור. במקרה זה רכב התובע על אופנועו בכביש בינעירוני והתנגש ברכב אחר בשעה שלא היה מבוטח. משום שנשללה זכאות התובע לפיצויים מתוקף הפלת"ד, תבע הרוכב את נהג הרכב והחברה מבטחת על נזקי גוף מתוקף פקודת הנזיקין. מכיוון שהנתבע כבר הורשע בגרימת התאונה הליך פלילי בבית המשפט לתעבורה, ממצאי פסק הדין התקבלו כראיה לאחריות הנתבע. התובעים טענו כי יש להתייחס לתביעה כתביעת נזיקין ואילו הנתבעים טענו כי שעל הפיצויים לעמוד בתקרה הקבועה בפלת"ד ואי הגבלת הפיצויים מנוגדת לתקנת הציבור.

היתכנו שני פסקי דין שונים בתכלית למצב דומה?

לכאורה נסיבות דומות – אשמת הנהג אינה מוטלת בספק והשאלה היא אחת – האם פיצויים על נזקי גוף בתאונת דרכים במקרה של תביעה לפי פקודת הנזיקין צריכים לעמוד בהגבלות הפיצויים של הפלת"ד?

בפסק הדין הראשון, הדגיש כבוד השופט אברהם את חשיבות תחושת הצדק שתכליתה שלא ייתכן שמי שפעל כחוק יקבל פיצוי נמוך יותר מאשר לו היה עובר על החוק ולא משלם את ביטוח החובה. גם בעיני השופט מצב בו יורשי המנוח יזכו בסכום פיצויים גבוה יותר, מאשר זה שהיו זוכים בו לו היה המנוח שומר על החוק, הוא אבסורדי. יותר מזה, אי הגבלת סכום הפיצויים משול בעיני כבוד השופט אברהם לפגיעה בתכלית החוק כלומר ברכיב ההרתעתי. שהרי מטרת החוק היא להרתיע נהגים מהימנעות מתשלום ביטוח חובה, מתוך ידיעה שבמקרה של תאונה ללא ביטוח לא יוכל לתבוע פיצויים.

בפסק הדין השני, קבעה הנשיאה גילאור כי במקרה של תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין, אין להגביל את תקרת הפיצויים בהתאם להגבלות המפורטות בפלת"ד, גם אם מדובר בתאונת דרכים. לטענת השופטת הגבלה מעין זו, כלומר הגבלת סכום הפיצויים במקרה של תביעת פיצויים כתוצאה מתאונת דרכים לפי פקודת הנזיקין, הוצעה בתהליך חקיקת החוק ומאותם טעמים ונפסלה. לכן, כל עוד לא מצוין בחוק, לא ניתן להכיל את הגבלות הפלת"ד כאשר עילת התביעה היא פקודת הנזיקין.

ללא הלכה פסוקה וללא שינוי החוק, הפרשנות מולכת

למרות שבהחלט ניתן, כפי שעשתה הנשיאה גילאור, לתת פרשנות פורמלית לחוק, להפריד בין עילות תביעה ולפעול בהתאם לקבוע בחוק – הפלת"ד או פקודת הנזיקין, אנו מאמינים כי פסיקתו של השופט אברהם הולמת את תכלית החוק. הפרשנות הפורמלית של הנשיאה גילאור את החוק, למרות תקפותה, מביאה בסופו של יום למצבים בהם מי שעבר עבירה (אי תשלום ביטוח חובה) יכול לזכות בפיצויים גבוהים יותר ולכן, למרות הסיכון, פרשנות כמו זו של הנשיאה גילאור עלולה להוות תמריץ שלילי.

כפי שניתן לראות, מבחינה משפטית ניתן להצדיק את שני פסקי הדין בעוד שבשורה התחתונה הם סותרים זה את זה. אלא שזהו מצב אבסורדי ויותר מזה מצב לא תקין שדורש הכרעה. העובדה שבמקרים דומים ניתנים פסקי דין שונים בתכלית היא מצב בלתי נסבל ובלתי הגיוני שנובע מלקונה חוקית. הסדרת הנושא בחוק מחויבת המציאות שאם לא כן נפתח פתח לפרשנויות שונות התלויות בשופט. לכן יש חשיבות אדירה שהמחוקק יפתור את הבעיה באמצעות תיקון מתאים לחוק, כזה שלא ישאיר מקום לפרשנות.

[ת"א (מחוזי נצרת) 532/07 עזבון המנוח עמאר נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" וגם ת"א (מחוזי חיפה) 122-05 שליסל ואח' נ' אלנסארה אנואר ואח']