הסכמה מדעת לאחר מות המטופל

בפסק דין תקדימי בדיני רשלנות רפואית קובע בית המשפט העליון כי דוקטרינת ההסכמה מדעת חלה גם לאחר מות המטופל. עיינו בסקירה.

רשלנות רפואית ? עיקרון הההסכמה מדעת לאחר מות המטופל:
פסק דין שניתן ביום 7.7.2011 על ידי בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט לערעורים אזרחיים, נתן גושפנקא סופית להלכה לפיה עיקרון ההסכמה מדעת אינו פג עם מותו של המטופל, אלא הוא ממשיך לחול אף בנוגע לניתוחים פולשניים שמבוצעים לאחר המוות.
על מנת לעמוד על החידוש שיש בפסק דין דנן, יש להבהיר תחילה מהו עיקרון ההסכמה מדעת.

 

למעשה, מדובר בחובה חוקית המעוגנת בחוק זכויות החולה, התשנ"ו ? 1996, לפיה על הרופא המטפל לפרט בפני מטופלו אודות הטיפול העתידי שהוא עומד לבצע בו, הסיכונים הטמונים בו, סיכויי הצלחתו ואפשרויות טיפול נוספות בהן ניתן לבחור בנסיבות העניין.

 

חובת היידוע הנרחבת האמורה היא זו שהולידה את חובת הרופאים לקבל את הסכמתם המושכלת של מטופליהם טרם ביצוע הטיפול הרפואי בהם.

 

הפסיקה כבר הכירה בכך שדי שתובע פלוני יוכיח כי טיפול רפואי נערך בו מבלי שנתקבלה הסכמתו מדעת, על מנת שתתגבש זכאותו לקבלת פיצוי כספי במסגרת תביעת רשלנות רפואית שתוגש על ידו. הפיצוי האמור ניתן לתובע מתוך ההכרה שהפרת עיקרון ההסכמה מדעת בעניינו פוגעת באוטונומיה הקיימת לו על גופו ובגין פגיעה זו יש לפצותו.
פסק הדין האמור, שעניינו בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה נגד המרכז הלאומי לרפואה משפטית וארבעה נתבעים נוספים, עסק בטענה חדשנית שהועלתה בנושא על ידי התובעות. על פי כתב התביעה שהוגש על ידן לערכאה המבררת, נטען כי כשם שמוטלת חובה לקבל הסכמה מדעת לפני כל טיפול רפואי, יש לעשות זאת גם במקרים של נתיחה לאחר המוות. על פי תיאור העובדות בתביעת רשלנות רפואית דנן עולה כי המנוח ז"ל נרצח על ידי פועל בניין שהועסק על ידו. בנותיו ואלמנתו הגישו תביעתן לבית המשפט וטענו כי בנתיחה שלאחר המוות נלקחו מכל איברי גופתו דגימות רקמות ובנוסף הוסרה כיפת גולגלתו. החלקים שהוסרו במהלך הניתוח, כאמור, לא נקברו יחד עם המנוח, אלא הושארו במרכז לרפואה המשפטית. רק כשבע שנים לאחר מות המנוח נתברר לקרוביו כי חלקים מגופו לא נקברו עימו, אולם התעוררו קשיים לאימות העובדה כי האיברים שמצויים במחלקה המשפטית הם אכן חלקי הגופה של יקירהם.

 

לאור השתשלות אירועים זו הוגשה תביעת רשלנות רפואית לבית המשפט, במסגרתה טענו שתי בנותיו ואלמנתו של המנוח כי נגרמו להם נזקים בלתי ממוניים וכי אלמנתו מעולם לא חתמה על טופס הסכמה לנתיחה שלאחר המוות, כנדרש בחוק. הנתבעים טענו מצידם כי הסכמה זו ניתנה בעל פה על ידי האלמנה, בעודה נמצאת בתחנת המשטרה בסמוך למות בעלה.
לאחר חקירת העדים ובחינת הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, נפסק כי הסכמת האם בתחנת המשטרה לא עמדה בתנאי החוק, היות והיא לא קיבלה כל מידע אודות הצורך בניתוח ואף לא יידעו אותה כי חלקים מגופת יקירה יישארו במחלקה המשפטית ולא יקברו עימו.
בית המשפט העליון אימץ את פסיקת בית המשפט המחוזי ואף הגדיל את הפיצוי שנפסק לזכותה של אלמנת המנוח בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, אשר הוחמרה בעקבות התנהגות הנתבעים לאחר הנתיחה של בעלה.
ע"א 4576/08