האם הסכמה מדעת תקפה גם אחרי המוות?

אחד הכללים החשובים שמוסדו בתחום יחסי רופא-מטופל הוא דוקטרינת ההסכמה מדעת, שמחייב הסכמה חופשית ומושכלת של המטופל למתן טיפול. מה קרה כשבית המשפט העליון נדרש להכריע אם זכות זו עומדת למטופל גם אחרי המוות?

פגיעה באוטונומיית המת

אחד הכללים המשפטיים החשובים שאומצו במאה ה-20 בעולם, הוא כלל ההסכמה מדעת שמחייב שהמטופל לא רק שייתן את הסכמתו לטיפול, אלא שזו תעשה באופן מושכל לאחר שרופאו נתן לו את כל המידע החשוב והרלוונטי לגבי ההליך או הטיפול, יתרונות, חסרונות, תוצאות צפויות, חלופות והערכת סיכונים. הפסיקה הישראלית הכירה בחשיבות "דוקטרינת ההסכמה מדעת" כבר משנות ה-50 של המאה שעברה, מן הפסיקה עולה כי שימשה הלכה למעשה ככלל יסוד משפטי, הכרה שקיבלה עיגון חוקי עם חקיקת חוק זכויות החולה התשנ"ו-1996.

הסכמה מדעת גם לאחר המוות – הייתכן?

חוק זכויות החולה, ובפרט פרק ד' לחוק שעוסק ספציפית בהסכמה מדעת, מחזק מעשית את האוטונומיה של המטופל ואת זכותו לבחירה אישית, כמו גם את ההגנה על זכויותיו. במקביל מרחיב החוק את אחריות הרופא לטיפול, גם בפן המשפטי עם למשל התקנת חובת היידוע על הרופא. הלכת הפסיקה מאז חקיקת החוק מעלה כי מערכת המשפט הכירה בכך שדי בהוכחת המטופל כי לא נתן הסכמה מדעת כדי שתוקם לו זכאות לפיצוי במסגרת תביעת רשלנות רפואית. ההיגיון לכך ברור – הפרת עקרון ההסכמה מדעת פוגעת באוטונומיה של החולה על גופו ומשכך מעניקה לו עילת תביעה בגין רשלנות רפואית.

אך בעוד האוטונומיה לה זכאי החולה בחייו ברורה ומובנת, מה קורה לגבי האוטונומיה של חולה במקרה של מוות? שאלה זו מרחיבה את היקף חובת האוטונומיה, גם לשאלת ניתוחים שלאחר המוות והיא בעצם בסיס השאלה שעמדה בפני בית המשפט במקרה הבא.

בנתיחה שלאחר המוות נלקחו דגימות ללא ידיעת המשפחה

לשאלה עד מתי תקף עקרון ההסכמה מדעת והאם תוקפו פג עם מות המטופל כאמור נדרש בית המשפט, אך בטרם ניגע בהכרעת הדין קצת על השתלשלות העניינים:

הסיפור מתחיל בטרגדיה – ישעיהו צינר נרצח בשנת 1995 על ידי פועל בניין שהעסיק. לאחר שנקבע מותו, הועברה גופתו למכון לרפואה פתולוגית באבו כביר. במסגרת הנתיחה שלאחר המוות נלקחו מהגופה מספר דגימות של רקמות וגם כיפת הגולגולת. גופתו הוחזרה למשפחה לקבורה מבלי ליידע את המשפחה על חסרונם של חלק מהרקמות וכיפת הגולגולת, שנותרו בחזקת המכון, והמנוח הובא לקבורה.

כשבע שנים לאחר מותו, ביום פטירתו העברי, עת חזרו בנותיו מבית הקברות, התקשרה נציגה שהזדהתה מטעם משרד הבריאות לאלמנה ודיווחה לאחת מבנותיה כי החלקים שלא הובאו לקבורה עם המנוח, הובאו לקבורה במערת קבורה בבית הקברות של קריית-שאול בירושלים וכי עומדת לזכות המשפחה הזכות לאסוף את חלקי הגופה כדי להביאן לקבורה בקברו של המנוח. עבור המשפחה זו היתה הפעם הראשונה בה עלה הנושא. למעשה אחרי בירור, גילו האלמנה והיתומות כי בעבר כבר הובאו חלקי גופה לקבורה בבית העלמין בחיפה, בו קבור המנוח, ללא ידיעת המשפחה.

אחרי שיחה זו, נפגשה נציגת משרד הבריאות עם אחת מבנותיו של המנוח והגישה לה מכתב חתום על ידי שר הבריאות המאשר כי אברי אביה נקברו במערת קבורה בכד מספר 5. בטרם איסוף הכד, ביקשה הבת ממנהל בית הקברות לוודא כי בכד נמצאים אכן שרידי אביה, פעולה שלא נעשתה בשום שלב למרות רגישות המצב. בסופו של דבר נקברו האיברים בעוד הספק מקנן בליבן של בנות המשפחה. לפיכך החליטו להגיש תביעת פיצויים בגין נזק לא-ממוני שנגרם עקב הנתיחה שלאחר המוות בעקבות הסכמה שבעל פה של האלמנה בתחנת המשטרה, בסמוך לרצח בעלה, ללא הבנת השלכות או מהות החלטה ומתוך אילוץ, כלומר ללא הסכמה מדעת.

עורכי הדין שלנו זמינים
עבורכם וישמחו לעזור!

ליעוץ אישי וחסוי >

הייעוץ ניתן ללא התחייבות

icon

אין "חיי מדף" לעקרון ההסכמה מדעת

תביעת רשלנות רפואית הוגשה בשנת 2003 מטעם אלמנתו, בנותיו ועזבונו של המנוח, נגד מי שהיה מנהל המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, שני רופאים נוספים, המרכז הלאומי לרפואה משפטית ומשרד הבריאות. פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן בשנת 2011, בהרכב של שלושה שופטים. טענתן של התובעות היתה תקדימית: עקרון ההסכמה מדעת אינו מתפוגג לתוך הריק לאחר מותו של מטופל, אלא נמשך גם לאחר מותו ומשכך אין לבצע נתיחה שלאחר המוות או לקחת דגימות ללא מתן מידע מלא ליורשיו וקבלת הסכמתם המפורשת והמושכלת.

לעניינו, בית המשפט פסק כי הסכמת האלמנה כפי שנתנה אינה עומדת בתנאי החוק. חוק האנטומיה והפתולוגיה בישראל מציין מפורשות כי הסכמת בת או בת הזוג, או בהעדר אז ילדיו, של הנפטר מריכים לתת את הסכמתם כדי לערות נתיחה שלאחר המוות, שזכותם אף להתנגד. יתרה תקנות האנטומיה והפתולוגיה מחייבות חתימה מפורשת על טופס הסכמה לנתיחת גופה. מכאן שנתיחה שלאחר המוות ללא הסכמה מפורשת מדעת כמו כפגיעה באוטונומיה, חירותו של אדם להתערבות בגופו ללא הסכמתו ובמקרה הזה זכויות קרובי המשפחה ביחס לטיפול בגופת יקירן המנוח.

חקירת העדים ובחינת הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי שכנעה את בית המשפט לפסוק כי תנאי החוק לא מולאו בקבלת ההסכמה של האלמנה, שנעשתה בעל פה, בלי להעניק את כל המידע הנדרש וההליכים הקשורים בו, כמו שמירת דגימות וחלקי איברים במכון. עוד קבע ההרכב כי הלכה פסוקה בישראל שכבוד האדם הוא זכות העומדת לאדם גם לאחר מותו וכי "כבוד המת" כולל את כבוד בני משפחתו וגם מכאן עומדת אחריות המשיבים לנזק שנגרם לתובעות.

פסק דין זה מוכיח מעל כל צל של ספק ומהווה החלטה תקדימית וחשובה שעיקרון ההסכמה מדעת אינו פג עם מות המטופל, אלא נשאר תקף במקרים של נתיחה שלאחר המוות. פסק הדין של העליון אימץ את פסיקת המחוזי – מחד הגדיל את הפיצוי שנפסק לזכותה של אלמנת המנוח בגין הפגיעה באוטונומיה שלה, אך לא של בנותיה, בשל התנהלות הנתבעים ומאידך דחה את תביעת הפיצויים העונשיים בטענה כי העבירה לא נעברה בכוונת מכוון, או בזדון.

[ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ. פרופ' יהודה היס]

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום רשלנות רפואית

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

התגובה שלך