היעדר הסכמה מדעת

מקרה מפורסם שנידון בפסיקה עסק באישה שנולדה עם נכות (זחילה ברגלה השמאלית ? דפורמציה). בשנות העשרים המאוחרות לחייה החלה האישה לסבול מכאבים שבקעו מכתפה הימנית. לאחר שנערכו לה כל הטיפולים אשר נועדו לאתר את המקור לכאביה, עלה חשש כי היא כאביה נובעים מגידול בכתפה. אותה אישה הגיעה לבית החולים "כרמל" על מנת לבצע ניתוח ברגלה השמאלית, הקשור למומה המולד, כאמור. אולם, יומיים לאחר אישפוזה, נותחה האישה דווקא בכתפה הימנית, כאשר הרופאים סבורים כי הממצאים שנתגלו בכתף זו מולידים צורך גדול יותר לניתוח הכתף מאשר הניתוח ברגלה.
ביום אישפוזה, חתמה האישה על טופס לפיו היא מסכימה לביצוע הניתוח ברגלה.
יומיים לאחר מכן, בעודה שוהה על שולחן הניתוחים, לאחר שקיבלה חומרים מטשטשים, החתימו אותה הרופאים על הסכמה לביצוע הניתוח בכתף. למרבה הצער, ניתוח הביופסיה בכתף ימין גרם לה לנכות תמידית.
האישה הגישה תביעה כנגד בית החולים באמצעות עורך דין רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי, ובין השאר טענה כי כלל לא הסכימה לעריכת הניתוח בכתף וכי הנזק נגרם לה בעקבות רשלנות רפואית מצד הרופאים המנתחים. בית משפט המחוזי דחה את תביעתה והאישה הגישה באמצעות משרד ו של עורך דין רשלנות רפואית את ערעורה לבית המשפט העליון, במסגרתו היא מתבססת על חוק זכויות החולה וטוענת כי המוסד הרפואי והרופאים המנתחים התרשלו בכך שלא קיבלו את הסכמתה מדעת לניתוח ולפי כך יש לחייבם בפיצויה, הן בגין נזקי הגוף שנגרמו לכתפה והן בשל הפגיעה באוטונומיה על גופה.
בית המשפט העליון קבע כי, בהתבסס על חוק זכויות החולה, בכדי שהסכמת המטופל לטיפול הרפואי תהא הסכמה מדעת, על המטפל למסור לו אינפורמציה הולמת אודות מצבו, על הטיפול המוצע לו והסיכונים הטמונים בו, כמו גם על האפשרויות של המטופל לבחור בסוג טיפול אחר, במידה וקיימת אפשרות כזו. בית המשפט קבע כי התנהגות הרופאים, במקרה דנן, נכנסת בגדר רשלנות רפואית היות ולא מסרו לאותה אישה כי הם אינם מתכוונים לנתח את רגלה ופירטו בפניה אודות הניתוח בכתפה בעודה מסוממת על שולחן הניתוחים.
בית המשפט מוסיף וקובע כי כאשר הניתוח המבוצע במטופל אינו דחוף ולא נועד למנוע סכנת חיים מיידית, כך שניתן לדחותו בכדי לאפשר למטופל לקבל את כל המידע ולגבש את הסכמתו מדעת, הרי החובת הגילוי המוטלת על כתפיו של המטפל במקרה זה הינה גדולה יותר וסטייה ממנה תסכן אותו בתביעת רשלנות רפואית.
יחד עם זאת, דעת הרוב דחתה את ערעורה של האישה וקבע כי אין כל קשר רפואי בין התרשלות הרופאים לנזקיה של האישה.
החידוש בפסק הדין, בכל הנוגע לעיקרון ההסכמה מדעת, היה בדעת המיעוט אשר תמכה בקבלת תביעתה של האישה בגין רשלנות רפואית. ודוק, על פי דעת המיעוט, שרוחה התקבלה לאחר מכן כהלכה בפסקי דין רבים, ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה על גופו הינה זכות בסיסית במשפט הישראלי ומזכות זו נגזרת זכותו של מטופל לקבל את כל המידע מרופאיו שיבצעו בו את הטיפול, רק לאחר שנתקבלה הסכמתו מדעת. כך, יש לראות הפגיעה בזכות לאוטונומיה של אדם, במסגרת ביצוע טיפול רפואי שלא בהסכמתו המודעת, כנזק בר פיצוי שניתן להכיר בו, למעשה, במסגרת תביעת רשלנות רפואית.