ניתוח לייזר בעיניים

התקבלה תביעת רשלנות רפואית של מטופל שעבר ניתוח לייזר בעיניים. בית המשפט קבע כי המנתח הפר את חובתו ליידע את המטופל אודות כלל הסיכונים (הפר את חובת ההסכמה מדעת). ניסיון לערער על פסק הדין כשל.

מר ליפשיץ סבל מקוצר ראייה בעיניו ועל כן פנה לרופא עיניים, אשר המליץ לו על עריכת ניתוח לייזר. לצורך ביצוע הניתוח, הגיע מר ליפשיץ למרפאת הרופא המנתח, שם נערכו לו בדיקות התאמה, אשר העידו כי הוא אכן כשיר לביצוע הניתוח. בעקבות כך, נפגש המטופל עם הרופא המנתח ועם רופא אחר העובד במרפאה, אשר הסבירו לו אודות הניתוח והסיכונים הטמונים בו.
לאחר שחתם מר ליפשיץ על טופס ההסכמה לעריכת הניתוח, הוא נותח בשתי עיניו. לאחר הניתוח הוא החל לסבול מסנוורים ובעיות ראייה אחרות, אשר מקשות עליו בניהול חיים תקינים. לאחר שנבדק על ידי רופא מומחה התברר לו כי בעקבות הקוטר הרחב של אישוני עיניו לא היה כל מקום לערוך את ניתוח הלייזר. על בסיס אינפורמציה זו הוא הגיש תביעת רשלנות רפואית לבית משפט השלום, במסגרתה טען כי עצם ההחלטה לבצע את הניתוח למרות הבעייתיות באישוניו מהווה רשלנות רפואית מצד הרופא המנתח. בנוסף טען התובע כי יש למצוא טעם לפגם בהסכמתו לביצוע הניתוח היות וההסברים שקיבל אודות סיכוני הניתוח לא היו מפורטים דיו וכי אילו היו מפרטים בפניו את הבעיות מהן הוא סובל כיום, לאחר עריכת הניתוח ובעקבותיו, הוא לא היה מסכים לבצעו.
הרופא המטפל טוען כי כלל לא ניתן לראות רשלנות רפואית בביצוע ניתוח הלייזר על ידו, כמו גם בקביעת התאמתו של המטופל עובר לביצוע הניתוח. לא זו אף זו, אין ממש בטענתו של התובע לפיה הופר עיקרון ההסכמה מדעת בעניינו שכן שני רופאים המועסקים במרפאת העיניים הסבירו לו אודות הניתוח והעניקו לו את מירב המידע הנדרש לו כל מנת להגיע להחלטה מושכלת באשר לביצוע הניתוח בעיניו.
בית משפט השלום חייב את הרופא לפצות את המטופל בגין הנזקים שנגמו לו בעקבות ניתוח הלייזר. במסגרת פסק דינו קבע בית המשפט כי לא ניתן לראות כל רשלנות רפואית באופן ביצוע הניתוח ו/או בעריכת בדיקות ההתאמה, כאמור, כך שאת פיצויו של התובע ביסס בית המשפט על כך שהופר עיקרון ההסכמה מדעת מצידו של הרופא המנתח. על החלטה זו הוגש ערעור כפול – הן על ידי הרופא, אשר טוען כי לא הופר עיקרון ההסכמה מדעת והן על ידי הניזוק, אשר טוען כי בית משפט קמא שגה כשלא הכיר בכך שעסקינן במקרה של רשלנות רפואית אף בבדיקות ההתאמה ובביצוע הניתוח עצמו.
בית המשפט המחוזי קבע כי אין כל מחלוקת בנוגע לעובדה כי בנוסף להסברים שניתנו למטופל בעל פה, נמסרו לו פרטים נוספים שפורטו בטופס ההסכמה עליו חתם. השאלה שיש לשאול, על פי בית המשפט שלערעור, הינה האם די בהסברים אלו בנסיבות העניין. בית המשפט קיבל בעניין זה את תשובתה של הערכאה המבררת, לפיה לא ניתן לתובע הסבר מפורט מספיק בעל פה. ודוק, על כל רופא שעומד בפני ביצוע ניתוח במטופל, להבהיר בפניו את הסיכונים המפורטים בטופס ההסכמה ולא להסתפק בהסברים כלליים בעל פה ולקוות כי המטופל יעיין בפרטים המפורטים בטופס עליו הוא חותם.