בדיקת מאמץ

פסיקת פיצויים בשל רשלנות רפואית מצד בית החולים בביצוע בדיקת מאמץ מקום שאסור היה לקיימה.

בית משפט השלום בירושלים דן בתביעת רשלנות רפואית שהוגשה כנגד המרכז הרפואי שערי צדק. במסגרת ניהול תיק דנן הודתה הנתבעת כי היא אחראית לנזקיו של התובע, כך שכל שנותר לבית המשפט היה לקבוע את הפיצוי שעליה לשלם לו בגין נזקיו.
עובדות המקרה תוארו בכתב תביעת רשלנות רפואית שהגיש התובע, כאשר הנתבעת כלל לא חלקה על מהימנותן. כך, הוסכם בין הצדדים כי התובע הופנה לבית החולים לאחר שינויים חריפים בקצב ליבו שאובחנו בבדיקת א.ק.ג שבוצעה בו בקופת החולים בה הוא חבר. יום לאחר אישפוזו בבית החולים, הפנה אותו הצוות הרפואי לעריכת בדיקת מאמץ, אשר בעקבותיה נפטר התובע.

 

שאל את עורכי הדין – פורום רשלנות רפואית
הנתבעת הודתה כי אסור היה לערוך את מבחן המאמץ האמור בסמוך לאירוע שעבר התובע וכי על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בנסיבות האמורות היה צריך להורות למטופל על מנוחה מוחלטת. אשר על כן, הוסכם כי ההפניה לביצוע מבחן המאמץ סוטה מכל הסטנדרטים הרפואיים ומהווה רשלנות רפואית ללא כל צל של ספק. מכאן, כל מה שנותר לבית המשפט היה לקבוע את הפיצוי שיש להעמיד בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח ולהחליט האם יש להיענות לטענות התובעים מכוח עיזבונו, לפיהן המקרה מחייב אף הטלת פיצויים עונשיים על הנתבעת.

 

בכל הנוגע לפיצוי העונשי, טוענים התובעים כי הוא נדרש בכדי להילחם במקרי רשלנות רפואית, אשר הפכו להיות שכיחים יותר ויותר. בא כוחו של התובע מציין כי אמנם מטרתם של ההליך הפלילי והמשמעתי הינה לספק מענה למקרים חריגים של רשלנות רפואית אך עם זאת הוא מבקש כי בית המשפט יפעיל את סמכותו להטיל פיצוי עונשי במסגרת ההליך האזרחי.
בית המשפט פורס את ההלכה בעניין פסיקת פיצויים עונשיים במסגרת תביעות רשלנות רפואית לפיה יש להפעיל את הסמכות רק במקרי הקצה החריגים, היות והבסיס של תורת הנזיקין הינו השבת המצב לקדמותו ואילו מטרת הפיצוי העונשי נוגדת את רוח העיקרון האמור. זאת ועוד, על פי פסיקות קודמות המקרים החריגים בהם יפסוק בית המשפט פיצוי עונשי יהיו אותם מקרים שבהם רשלנותו של המזיק לוותה ביסוד נפשי של זדון או כוונה.
בית המשפט פוסק כי אמנם במקרה דנן אין כל ספק שהנתבעת חטאה בהתנהגות מסוג רשלנות רפואית אך לא ניתן לראות כל כוונה בהתנהגות זו ועל כן לא עולה הצורך לפסוק פיצויים עונשיים כנגדה.

 

באשר לפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים, הרי שהמנוח היה בן שבעים וארבע במותו ועל פי הנתונים הטטיסטיים הרלוונטים לפסק דין דנן (שנת 2000) נותרו לו כעשר שנים לחיות. אולם, בחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם הנתבעת נטען כי יש להעמיד את תוחלת חיי המנוח על שש שנים בשל מחלת הלב ממנה סבל. התובעים לא הגישו כל חוות געת הסותרת את טענה זו ועל כן בית המשפט העמיד את תוחלת חיי המנוח על שש שנים בלבד, בגינם פסק לתובעים את הסך של שבעים אלף שקלים.
סכום הפיצוי האמור הצטרף לפיצוי בגין ההוצאות שהוציאו התובעים על קבורת המנוח ומצבתו, כמו גם להוצאות המשפטיות שהוציאו לשם ניהול ההליך, כך שבסך הכל בית המשפט העמיד את הפיצוי המגיע להם על הסך של כמאה אלף שקלים.
(ת"א 8849/99)