דחיית בקשה לסילוק על הסף

בקשה לסילוק על הסף של תביעת רשלנות רפואית בטענת התיישנות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. רוצים לדעת מאילו נימוקים? כנסו לכתבה.

בית המשפט המחוזי דחה לאחרונה בקשה לסילוקה של תביעת רשלנות רפואית בטענת התיישנות, מאחר ונוכח כי קיימות נסיבות מיוחדות לפיהן לא מדובר במקרה רגיל שבו חלה התיישנות, אלא יש לדחות את ההכרעה בשאלת ההתיישנות לסוף ההליך.
בית המשפט פורס את הלכת תקופת ההתיישנות בהקשר של תביעות רשלנות רפואית: כך, תקופת ההתיישנות של עילת תביעה שאיננה במקרקעין הינה שבע שנים. תחילת תקופת ההתיישנות היא ביום בו נולדת עילת התביענה. אולם, יחד עם זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר נעלמו מהתובע העובדות המרכיבות את עילתו, בנסיבות מסויימות תחל תקופת ההתיישנות מהיום בו נודעו לו עובדות אלו.
כאשר עילת התביעה היא נזיקית חלות שתי מערכות דינים משלימות. הראשונה, היא ההסדר המעוגן בחוק ההתיישנות, כמפורט לעיל, והשנייה היא ההסדר הספציפי במקרים של תביעות רשלנות רפואית בפרט ותביעות נזיקיות באופן כללי, המנוי בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. במסגרת סעיף זה קבוע כלל גילוי מיוחד אשר חל במצבים בהם הניזוק גילה את יסוד הנזק באיחור. במצבים אלו, תחל תקופת ההתיישנות מיום גילויו של הנזק. אולם, אם אי הגילוי נוגע ליסודות אחרים שהתגבשותם נדרשת במסגרת תביעות רשלנות רפואית, הרי שסעיף 89 לפקודת הנזיקין לא יגרע מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר חל אף לגבי שאר יסודות העוולה.
הנה כי כן, במסגרת תביעות רשלנות רפואית, על הניזוק מוטל הנטל להראות, במסגרת ההוכחה להתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, כי העובדות שמרכיבות את עילת תביעתו נעלמו מעיניו, שהדבר ארע מסיבות שאינן תלויות בו ושהוא לא יכול היה למנוע אותן, אף אם היה נוקט בזהירות סבירה.
במסגרת תביעת הרשלנות האמורה טענת הניזוקה היא לא שיסוד הנזק נגלה לה באיחור, אלא כי אופי הטיפול שהוענק לה כטיפול רשלני נגלה לה באיחור. ודוק, הניזוקה הייתה מודעת לנזקיה החל מהמועד בו התגבשו (בשנת 1994), אולם לאורך כל הדרך סברה כי מקור נזקיה הם תוצאה של ניתוח שעברה ולא רשלנות בטיפול הרפואי שניתן לה. מסקנותיה השתנו עת פגשה עורכת דין המתמחת בהגשת תביעות רשלנות רפואית (בשנת 2009), אשר העלתה בפניה את האפשרות כי אי הפנייתה לבירור יסודי, חרף תלונות שהשמיעה באוזניי רופאיה אודות כאבים תכופים בראשה, מהווה רשלנות רפואית והיא היא הגורם לנזקיה.
בית המשפט קובע כי יש לצאת מנקודת הנחה שהאדם הסביר אינו יודע פרטים הנוגעים לטיב הטיפול הרפואי שבוצע בו ואין לו את הכישורים המתאימים להבחין בין טיפול לקוי לרשלני. לאור זאת, העובדות המקימות את עילת תביעתה נעלמו מעיניה של הניזוקה. יתר על כן, במועד הניתוח הייתה הניזוקה כבת 12 שנים. בנסיבות אלו, אין לצפות כי הנזקים החמורים שנגרמו לה, היו צריכים להדליק אצלה נקודה אדומה בנוגע לאופיו של הטיפול הרפואי שניתן לה. לא זו אף זו, לאורך כל השנים עמד בפניה הסבר אחר אודות המקור לנזק, אשר היה בו כדי להסיט את תשומת ליבה מטיב הטיפול שהוענק לה.
אשר על כן, בית המשפט קובע כי לאור הנסיבות האמורות יש לדחות לסוף ההליך את ההכרעה בטענת ההתיישנות, לאחר שיתבררו כל העובדות הרלוונטיות.