בערעור על דחיית תביעת רשלנות רפואית בטענת התיישנות, קבע בית המשפט העליון כי נימוק המחוזי היה דל והשיב התיק אליו בחזרה.
התביעה הוגשה בשיהוי ניכר
על אף שתביעת רשלנות רפואית הוגשה בחלוף למעלה מ-9 שנים, סבר בית המשפט העליון כי יש מקום לבחון לעומק את שאלת התיישנות העילה.
באוגוסט 1999, אושפזה ליאל במרכז רפואי זיו, בשל כאבים עזים בעורף, ושוחררה כעבור יומיים, כשבמכתב השחרור צוין כי מדובר היה בהתייבשות. כעבור שבוע שבה ליאל למרכז הרפואי, אך שוחררה מבלי שקיבלה טיפול רפואי משמעותי, ולבסוף אושפזה בבית חולים רמב"ם, שם נתגלה כי היא סובלת ממספר בעיות, ובין השאר, מזיהום בעצם המסטואיד משמאל, ממחלת BEHCET ומירידה משמעותית בחדות הראיה. במהלך החודשים הבאים נותחה ליאל פעמיים.
בראשית שנת 2009, בחלוף למעלה מ-9 שנים מאז האירועים, נערכה עבור ליאל חוות דעת של נוירולוגית, בה נקבע כי נזקיה של ליאל נובעים מרשלנות רפואית בהתנהלות המרכז הרפואי, שלא זיהה בזמן כי ליאל סבלה מלחץ תוך גולגולתי מוגבר.
כללי ההתיישנות להגשת תביעת פיצויים
בעקבות חוות הדעת, הגישה ליאל לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית כנגד המרכז הרפואי, כשמנגד, טען המרכז הרפואי כי יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנותה.
הכלל הרגיל הוא, שקיימת אפשרות לתבוע תביעה כספית במשך שבע שנים מהיום בו נוצרה עילת התביעה, כאשר במצבים חריגים, בהם נעלמו מהניזוק העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו ושהוא לא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תחל רק מאותו היום בו נודעו לו עובדות אלה.
במסגרת תביעת רשלנות רפואית דנן, סבר בית המשפט המחוזי כי במשך השנים, ליאל יכולה הייתה ללכת לכל רופא סביר שהיה מאבחן את מקור נזקיה, ושלא הייתה הצדקה להשתהותה במשך כעשר שנים, ועל כן הוא קיבל את טענת המרכז הרפואי ודחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות.
על פסיקה זו ערערה ליאל, כשפיה הטענה ששגה בית המשפט המחוזי בדחותו את תביעתה על הסף, שכן היא לא ידעה, ולא היה עליה לדעת, כי המרכז הרפואי פעל כלפיה ברשלנות רפואית, אשר שגרמה לה לנזקיה ולמצב בריאותי קשה.
מהמחוזי ועד העליון
בתחילה הבהיר בית המשפט העליון, כי במקרה שלפנינו אין מחלוקת שליאל ידעה על נזקיה במשך כל השנים, וכל שהתחדש לה בשנת 2009 הוא הידיעה על הרשלנות הרפואית של המרכז הרפואי, ועל הקשר הסיבתי בין רשלנות רפואית זו לבין נזקיה.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את פרשנותו של חוק ההתיישנות, תוך שהוא מציג את שתי דרכי הפרשנות הקיימות לגביו – יש המפרשים כי אף אם התנהגות התובע הייתה סבירה, הוא לא ייהנה מן החריג במידה והוא יכול היה לגלות את המידע החסר באופן סביר, ויש המפרשים כי פרט למקרים בהם התנהגות התובע הייתה בלתי סבירה, יש להחיל את החריג.
בית המשפט סבר, כי אין לקבל את טענת התביעה כי די בכך שחוות הדעת נתקבלה רק בשנת 2009 בכדי לאפשר את התביעה, אך הוסיף כי אין לקבל את טענת הנתבעת, כי המועד הקובע הוא בהכרח הזמן בו ניתן היה לגלות את עניין הרשלנות והקשר הסיבתי.
לבסוף קבע בית המשפט, כי לאור נסיבותיה הייחודיות של ליאל ושל תביעת הרשלנות שהגישה, יש לקבוע שבדיקת בית המשפט המחוזי לא הייתה מפורטת דיה, ועל כן יש להשיב אליו את התיק על מנת שישמע פעם נוספת את בקשתה של ליאל.
מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
