התיעוד הרפואי לא נשמר, הרופאים חוייבו

תביעות לידה

מאפיינים ייחודיים לתביעות לידה

תביעות רשלנות רפואית לידה הינן רגישות וכואבות, אך הן גם בעלות מאפיינים מיוחדים. כך למשל, על פי חוק ההתיישנות ניזוק החפץ בהגשת תביעה נזיקית, צריך להגיש את תביעתו שבע שנים מהיום שבו ארע לו הנזק (או, לחילופין, מהיום שבו נודע לו על קרות הנזק). להבדיל, בתביעות רשלנות רפואית לידה, בהן טוענים לנזקים שנגרמו לוולד, תקופת ההתיישנות ארוכה יותר. החוק קובע כי במידה והניזוק הינו קטין, יש להתחיל למנות את תקופת שבע שנות ההתיישנות מהיום בו ימלאו לקטין שמונה עשר שנים.

אשר על כן, יכול אדם שנגרם לו נזק במהלך לידתו, להגיש תביעת רשלנות רפואית לידה עד להגיעו לגיל עשרים וחמש.

תקופת ההתיישנות הארוכה, כמפורט לעיל, הינה אחת הסיבות לכך שתביעות רשלנות רפואית לידה הן מתביעות הנזיקין השכיחות ביותר המוגשות לפתחו של בית המשפט.

לא בוצעו כל הבדיקות, העוברים נפטרו

כך, הגישה אישה בגירה תביעת רשלנות בגין נזקים שנגרמו לה עקב טיפול רשלני באימה, במהלך ההריון ובעת הלידה. אימה של התובעת חוותה, עובר ללידה האמורה, שני הריונות כושלים, אשר במסגרתם נפטרו העוברים. לפיכך, החליטו הרופאים לעקוב אחרי ההריון בצורה קפדנית. למרות עובדה זו וחרף הבדיקות הרבות שנעשו לאם במהלך ההריון, נולדה התובעת בלידה מוקדמת עם נזקים רבים, לרבות שיתוק מוחין, על כל הנובע מכך.

בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית בלידה, היות והרופאים לא ביצעו את כל הבדיקות הדרושות לשם גילוי הבעיה הרפואית ממנה סבלה האם, בעוד שעריכת אותן בדיקות היא דבר הדרוש מרופא סביר, בנסיבות העניין ולנוכח עברה הרפואי של האם. עוד הוסיף בית המשפט כי העובדה שלא ניתן לאתר חלק מהרישום הרפואי אודות תוצאות הבדיקות שעברה האם, מעביר את נטל ההוכחה לנתבעים, אשר לא הוכיחו כי התנהגותם לא מהווה רשלנות רפואית בלידה ולא שללו את הקשר שבין התנהגותם זו לבין ניזקה של התובעת.

בעקבות פסיקת בית משפט קמא, כאמור, הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט העליון. בפסיקתו, התייחס בית המשפט לנזק הראייתי שנגרם לתובעת, בשל היעדר הרישומים הרפואיים.

כך, נקבע כי על הנתבעים לדעת שתקופת ההתיישנות של תביעות רשלנות רפואית בלידה הינה תקופה ארוכה מן הרגיל ועל כן היה עליהם לשמור על כל המסמכים הרפואיים הקשורים בתובעת, עד לתום אותה תקופה. עצם היעדרותן של תוצאות בדיקות מסוימות, מהווה נזק ראייתי לתובעת, אשר בגינו יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים.

עוד פוסק בית המשפט העליון כי בבחינת השאלה האם התרשלו הרופאים המטפלים יש לבדוק את הנסיבות הספציפיות ולהתאים את רמת הזהירות הנדרשת לסוג הטיפול והמטופל המסוימים.

כך, כאשר מדובר במטופל בעל עבר רפואי בעייתי, יש להעניק לו טיפול רפואי החורג מהסטנדרט הסביר הרגיל. לאור זאת, קובע בית המשפט כי הטיפול שהעניקו הנתבעים לאם לא הלם את מצבה המיוחד ועל כן יש לראות בהתנהגותם התנהגות מסוג רשלנות רפואית לידה. זאת ועוד, בשל העובדה שנטל השכנוע עבר לכתפי הנתבעים, כאמור, היה עליהם לשלול את קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותם לנזק שנגרם לתובעת. משלא הרימו את הנטל האמור, פסק בית המשפט פיצוי לתובעת.