דקלה נתבעה בסדר דין מהיר וחויבה בתשלום

מקרה מן הפסיקה במסגרתו קיבל בית המשפט תביעת סיעוד שהוגשה נגד חברת הביטוח דקלה בסדר דין מהיר.

לבית משפט השלום בתל אביב-יפו הוגשה תביעה על סך של כעשרים וחמישה אלף שקלים כנגד חברת הביטוח "דקלה". יש לציין כי כמו מרבית תביעות הסיעוד המוגשות נגד תאגידי הביטוח בסכומים האמורים לעיל ומתבססות על חוזה הביטוח שנכרת בין המבוטח למבטחת, הרי שגם הדיון בתביעה דנן נעשה במסגרת הליך של סדר דין מהיר.

לא למותר להדגיש כי בית המשפט פותח את פסק דינו בהתנצלות נדירה מבעלי הדין, זאת בשל העיכוב במתן פסק הדין על ידו, עיכוב המנוגד לרציונל שהעומד מאחורי הליך הדיון המהיר.

בית המשפט מסביר את הסיבות לעיכוב האמור, אשר נבע מהעומס הרב המוטל עליו כמו גם מהתלבטות המותב בנוגע לאופן שבו יכריע בתביעה זו (על פי בית משפט, תביעות סיעוד נגד דקלה לעומת אחרות המוגשות לפתחו, מעלות שאלות קשות של פרשנות פוליסת הביטוח ודורשות ניתוח מעמיק של הראיות שהוגשו במסגרת ההליך- עובדה שלא פעם מעכבת את ההכרעה בו).

נסיבות המקרה שעמד בפני בית המשפט

טענתה העיקרית של התובעת הינה כי בעקבות אירוע מוחי שעברה היא איבדה את יכולת הזיכרון לטווח קצר, איבדה את מאור עיניה ונגרם לה שיתוק ביד וברגל.

בשל נזקים אלה הידרדר מצבה הבריאותי באופן משמעותי והיא הפכה לנזקקת, באופן שבו היא יכולה לנהל אורח חיים נורמטיבי רק על ידי תמיכת הזולת. עוד טוענת התובעת כי על פי פוליסת הביטוח שחתמה עם חברת הביטוח "דקלה", היא זכאית לקבל גמלת סיעוד היות ואינה יכולה לבצע את הפעולות המנויות בפוליסה ה- ADL ושאי ביצוען מקנה לה את הזכאות לקבלת גמלה, כאמור.

כפי שנטען על יד חברות הביטוח בלא מעט תביעות סיעוד המוגשות נגדן, גם במקרה דנן סירבה חברת הביטוח להעניק גמלת סיעוד למבוטחת, בטענה שהפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה. ודוק,

לטענת המבטחת, מצבה של התובעת נובע מעיוורון ממנו סבלה עוד לפני שחתמה על פוליסת הביטוח. על פי חברת הביטוח, התובעת הסתירה ממנה את היותה עיוורת, תוך כוונה להטעותה, עובדה שגרמה לכך שחברת הביטוח תנפיק לה את הפוליסה.

פסק הדין

בית משפט השלום מקבל תביעות סיעוד נגד דקלה מוצדקות המוגשות לפתחו וכך הוא עושה גם במקרה דנן. לאחר ניהול הליך ההוכחות בתיק, מגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת לא הסתירה מחברת הביטוח פרט משמעותי עת חתמה עימה על חוזה הביטוח ועצם העובדה שהצהירה כי היא אינה סובלת מעיוורון בתצהיר הבריאות עליו חתמה, לא עולה כדי הטעייה מצידה, כהגדרתה בחוק חוזה הביטוח.

בית המשפט נותן את פסק דינו על פי הראיות וחוות הדעת הרפואיות שהגישו לו הצדדים לתיק. במקרה דנן אמנם הוכח כי התובעת הייתה קצרת ראייה, עת חתמה על פוליסת הביטוח, אולם עובדה זו לא הופכת אותה לעיוורת. כך, כשם שמי שיש לו ליקויים בשמיעה אינו מוכר כחירש, מי שיש לו ליקויים בראיה, אינו מוגדר כעיוור.

אשר על כן, לאור המסקנות אליהן הגיע בית המשפט, כמפורט לעיל, הוא קובע כי יש לקבל את התביעה באופן מלא ולחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטחת תגמולי ביטוח חודשיים, כמבוקש בכתב התביעה.