עקרון הגולגולת הדקה בהקשר של דיני נזיקין קובע שהמזיק יישא במלוא הנזק שנגרם לניזוק עקב רשלנותו גם כשמדובר בנזק חמור מהצפוי בשל רגישות רפואית/נפשית מיוחדת של הניזוק.
ככלל, כאשר דנים בהיקף הפיצויים שעל הנתבע לשלם בגין הנזקים שנגרמו לתובע עקב רשלנות שביצע הנתבע, העיקרון שהוא שעל הנתבע לשלם פיצויים רק בגין הנזקים שיש לצפות מראש ובאופן סביר כנזקים שעלולים להיגרם באופן טבעי וכתוצאה ישירה מהרשלנות שביצע. כלל זה נובע מסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין, שקובע שיש לשלם לנתבע פיצויים "רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע."
אולם, מה קורה במקרה שבו הנזק שנגרם לתובע היה בפועל גדול מהצפוי, וזאת בשל רגישות רפואית/נפשית מיוחדת שהייתה לתובע, ואשר החמירה את הנזק שנגרם לתובע ביחס לנזק שהיה נגרם לאדם רגיל ללא רגישות כזו?
לדוגמא, נניח שהתובע עבר תאונת דרכים ונחבל קלות בראשו, אולם בדיעבד הסתבר שהייתה לו מפרצת מוחית שלא גרמה לו לסימפטומים חיצוניים לפני התאונה, אולם אותה חבלה קלה גרמה לקריעת המפרצת וליצירת דימום תוך-מוחי.
במקרה כזה קובעת הפסיקה שיש להחיל את עקרון הגולגולת הדקה ("Egshell Skull Rule"), ולפיו על הנתבע לפצות את התובע על כל הנזק שנגרם לתובע, וזאת גם במקרה שבו הנזק שאירע לו בפועל היה חמור וגדול מהצפוי בשל רגישות רפואית/נפשית מיוחדת ויוצאת דופן של הנתבע.
הרגישות המיוחדת של התובע מכונה באופן סמלי "גולגולת דקה" (כלומר, כמו במקרה שבו יש לתובע גולגולת שהינה דקה ורגישה יותר מגולגולת רגילה, ועל כן היא נפגעת באופן חמור יותר מחבלה חיצונית מאשר גולגולת רגילה). לפי הפסיקה, בנסיבות אלו הנתבע אינו יכול לטעון שלתובע היה נגרם פחות נזק או שלא היה נגרם לו נזק בכלל, "אם גולגולתו לא הייתה דקה", אלא עליו לפצותו בגין כל הנזק שנגרם לתובע עקב התנהגותו הרשלנית, כולל נזק שנגרם בשל רגישות מיוחדת של התובע.
כלומר, עקרון הגולגולת הדקה מהווה למעשה חריג לעקרון צפיות היקף הנזק, מאחר שהוא מטיל על המזיק אחריות גם לנזקים בלתי צפויים שנובעים מרגישויות וחולשות בלתי צפויות של הניזוק.
ממה נובע עקרון הגולגולת הדקה?
עקרון הגולגולת הדקה הינו עיקרון פרי הפסיקה האנגלית, שלימים אומץ גם במסגרת הפסיקה הישראלית. עקרון זה נובע מהרעיון לפיו על המזיק לקבל את הניזוק כמות שהוא, ולכן הוא אחראי כלפיו גם לנזקים בלתי צפויים שנובעים מחולשה מוקדמת ובלתי צפויה של הניזוק [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני]. ההנחה היא שאלמלא התרשלותו של המזיק, הניזוק היה יכול להמשיך במהלך חייו הרגיל ולא היה ניתן כל ביטוי לחולשתו הטבעית.
בית המשפט העליון קבע שעל המזיק לשאת בתוצאות מעשהו הרשלני גם אם התוצאה הוחמרה באופן בלתי צפוי עקב מצבו המיוחד של הניזוק, אם כי בתנאי שסוג הנזק שנגרם על ידי המעשה הרשלני היה צפוי מראש. אם סוג הנזק בכללותו הוא צפוי, ורק התוצאה הספציפית שנובעת ממנו היא בלתי צפויה או גדולה וחמורה מהצפוי, בשל מצב פיזי/נפשי מיוחד של הניזוק, אזי המזיק אחראי גם לנזק המוגדל והבלתי צפוי שנגרם עקב כך. כך נקבע בתיק ע"א 390/62 משולם רינגר נ' מואיס ליאון.
תיק זה עסק בהולך רגל שנפגע במסגרת תאונת דרכים שאירעה בין אופנוע שהתנגש באוטובוס, ועקב כך הוטח האופנוע לעבר הולך הרגל ופגע בו. הולך הרגל נחבל בין היתר גם בחלק התחתון של גבו, ובהמשך התגלה שהתפתח שם גידול סרטני נדיר. הולך הרגל הגיש תביעה כנגד הנהגים שהיו מעורבים בתאונה בה נפגע. בית המשפט קבע שמאחר שהיה זה צפוי שהפגיעה בגופו של הולך הרגל עקב תאונת הדרכים עלולה הייתה לגרום לנזק גופני, ומכיוון שהסרטן הנדיר שהתגלה אצל הניזוק הוא גם סוג של נזק גופני, הרי שהנהגים יהיו אחראים לו אם יוכח שישנו קשר סיבתי בין הפגיעה עקב תאונת הדרכים למחלת הסרטן. בהמשך נקבע שקשר סיבתי כזה אכן הוכח באותו תיק, ועל כן תביעתו של התובע התקבלה.
ההבדל בין עקרון הגולגולת הדקה להחמרת מצב קיים
הפסיקה הבדילה בין עקרון הגולגולת הדקה לבין החמרת מצב קיים, וקבעה שאין לערבב ביניהם.
עקרון הגולגולת הדקה מתייחס למצב שבו הניזוק לא סבל מנזק כלשהו בשל הגולגולת הדקה שלו לפני האירוע הרשלני שבו נפגע, אך כתוצאה מהאירוע נגרם לו לראשונה נזק שהיה גדול מהצפוי בשל הגולגולת הדקה שלו. בדרך כלל מדובר גם במצב שבו הנפגע גם לא היה מודע כלל לגולגולת הדקה שלו, מאחר שהיא לא באה לידי ביטוי בפועל עד לאירוע. במקרה כזה ניתן לייחס את כל הנזק שנגרם לתובע לאירוע שממנו נפגע, ולפסוק לו פיצויים בגין מלוא אותו הנזק.
לעומת זאת, החמרת מצב קיים מתייחסת למצב שבו הניזוק כבר סבל מנזק מוקדם כלשהו לפני האירוע הרשלני שבו נפגע, ואותו נזק רק הוחמר כתוצאה מהאירוע הרשלני. מטבע הדברים, מצב זה נחשב למסובך יותר מבחינת אומדן הנזק, מאחר שעל בית המשפט להבדיל בין היקף הנזק שהיה לניזוק לפני האירוע הרשלני לבין היקף הנזק שהוחמר עקב האירוע, ולייחס רק את הנזק שהוחמר לאירוע עצמו, כך שרק בגינו ניתן לפסוק פיצויים [רע"א 7965/15 פלוני נ' קצין התגמולים].
בית המשפט העליון הבהיר שהן המצב של הגולגולת הדקה והן המצב של החמרת מצב קיים עוסקים בהשפעת נתוניו האישיים של התובע על הנזק שנגרם לו, אולם בעוד שבמקרה של הגולגולת הדקה, התובע אינו סובל מנזק מוקדם לפני המעשה הרשלני שפגע בו, ועל כן לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי מאחר שברור שהמעשה הרשלני גרם כולו לנזק שנגרם לתובע, גם אם הוא נזק בלתי צפוי, אזי במקרה של החמרת מצב קיים, מדובר במצב שבו התובע כבר סבל מנזק מוקדם שאין מקורו במעשה הרשלני שפגע בו, אולם המעשה הרשלני גרם להגדלתו של נזק זה. במקרה כזה מתעוררת בעייתיות בשל הצורך להבדיל בין הנזק שהיה קיים לפני המעשה הרשלני לבין הנזק שנגרם כתוצאה ישירה ממנו, שרק בגינו ניתן לפסוק פיצויים.
עוד קבע בית המשפט העליון שעקרון הגולגולת הדקה שמור למצב שבו מדובר במצב מיוחד גופני ונפשי שקיים אצל הניזוק, ואשר הביא להעצמת הנזק שנגרם לו כתוצאה מרשלנות, וכי מדובר בעקרון שרלוונטי לשאלת הנזק והיקף הפיצויים בהם יחויב מזיק, ולא לשאלת החבות, ואין לעשות בו שימוש כשמדובר בהחמרת מצב קיים [ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר' מנחם אלברט ז"ל].
דוגמא למקרה של החמרת מצב קיים נדונה בתיק בית משפט שעסק באסיר שהותקף על ידי אסירים אחרים בעת ששהה בית כלא, ועקב כך נגרם לו נזק נפשי, שהתבטא בהתפרצות מחלת סכיזופרניה. האסיר הגיש תביעה כנגד המדינה ושב"ס בטענה שהן התרשלו בכל הקשור לחובתן לשמור עליו בתוך כתלי בית הסוהר, וטענתו התקבלה. אולם, בהתאם לחוות הדעת של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט, קבע בית המשפט שהאסיר סובל מנכות נפשית בהיקף של 30%, אולם יש לייחס רק מחצית ממנה, 15%, להתרשלות שלטונות בית הכלא, בעוד שאת המחצית השניה יש לייחס למחלת נפש שקיננה בו עוד לפני התקיפה, כך שהתקיפה רק תרמה להחמרת מצבו הנפשי (באופן שגרם למחצית נכותו הנפשית הכוללת), והיא אינה אחראית לכל נכותו הנפשית. בסיכומו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה של האסיר, ופסק לו פיצויים בסך כולל של 560,000 ₪, בגין כאב וסבל והפסדי שכר לעבר ולעתיד (ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר).
דוגמא נוספת שהגיעה לבית המשפט עסקה בתובע שנפגע בתאונת דרכים וסבל מחבלות, שפשופים, שבר במרפק, ופגיעה בירך שמאל שלו. לתובע מונו שני מומחים מטעם בית המשפט, פלסטיקאי ואורטופד. הפלסטיקאי קבע לתובע 5% נכות לצמיתות בגין צלקות מכערות שנגרמו לו כתוצאה מהחבלות והשפשופים בגופו, ואילו האורטופד קבע לו 10% נכות צמיתה בגלל הפגיעה בירך השמאלית של התובע, אם כי הוא פיצל אותה לשניים: את המחצית האחת (5%) הוא ייחס לשינוי מבני מולד והתפתחותי בירך שאינו נובע ממקור חבלתי, ואילו את המחצית השניה (5%) הוא ייחס להחמרת המצב המבני של הירך עקב התאונה. התובע מחה כנגד חוות הדעת של האורטופד, וטען שהתאונה גרמה לבעיה האורטופדית המולדת שלו – שעליה הוא כלל לא ידע, ושלא הפריעה לו כלל – להפוך לבעיה סימפטומטית, ועל כן יש לשייך את כל הנכות הרפואית שנקבעה לו, בשיעור של 10%, לתאונה, וזאת בהתאם לעקרון הגולגולת הדקה. אולם, בית המשפט אימץ את חוות הדעת של המומחה האורטופדי מטעמו (כפי שמקובל לעשות בדרך כלל), וקבע שמדובר במקרה שבו התאונה רק החמירה מצב קיים, ולא במקרה שבו כל הנזק נגרם עקב התאונה, ועל כן יש לקבוע לתובע רק 5% נכות בגלל התאונה. בהמשך לכך קבע בית המשפט לתובע פיצויים בסך כולל של 62,300 ₪, בגין הפסדי שכר, הוצאות רפואיות, וכאב וסבל (ת"א 23396-10-11 ש.ג. נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב – הפול).