ישיבה ברכב חונה לפני היציאה ממנו מהווה שימוש ברכב

ישיבה ברכב חונה בזמן הקצר שבין סיום הנסיעה לבין היציאה ממנו, מהווה שימוש ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים לתאונת דרכים.   

תאונה ברכב חונה

כידוע, רוב תאונות הדרכים בין שני כלי רכב מתרחשות במהלך הנסיעה בפועל. אולם, מה קורה במקרה שבו נהג רכב  נפגע במהלך הזמן הקצר שבין החניית הרכב ליציאה ממנו – האם גם במקרה כזה מדובר ב-"שימוש ברכב" לפי חוק הפיצויים לתאונות דרכים ("חוק הפלת"ד")?

לתשובה לשאלה זו יש משמעות רבה, מאחר שהיא קובעת מיהו הגורם המבטח שאחראי לתשלום הפיצויים במקרה כזה.

בית משפט השלום קבע שישיבה ברכב בזמן הקצר שבין החניית הרכב וסיום הנסיעה לבין היציאה ממנו, מהווה שימוש ברכב לפי חוק הפלת"ד, ובמידה שנהג הרכב החונה נפגע במהלך שלב זה, הוא זכאי לתבוע פיצויים מחברת הביטוח שביטחה את הרכב שלו.

כך נקבע בתיק שעסק בתובע בן 26 שבמהלך החניית רכבו בחניון ביפו, התנגש בו לפתע רכב מאחור, באופן שגרם לו  לפגיעה קשה בעמוד השדרה הצווארי שלו עקב צליפת שוט. התובע הגיש תביעת פיצויים בפני חברת הביטוח כלל, שביטחה את הרכב שלו. אולם, חברת הביטוח דחתה את תביעתו, ועקב כך הוא הגיש נגדה תביעה בפני בית המשפט.

המחלוקת העובדתית: מה היו נסיבות התאונה?

המחלוקת הראשונה שהתעוררה בין הצדדים הייתה מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות התאונה.

התובע טען שהוא נכנס עם הרכב שלו לחניון והחנה אותו באחת החניות שמסומנות בו, אך ממש לפני שהוא הספיק לפתוח את דלת הרכב ולצאת ממנו, נפגע רכבו מאחור על ידי רכב אחר שהתנגש בו באופן פתאומי. לאחר התאונה פונה התובע על ידי אביו לבית החולים. עם זאת, התובע לא זכר האם במועד התאונה הרכב היה מונע או לא, והאם הוא היה חגור בחגורת ביטחון.

מנגד, טענה חברת כלל שלא ניתן לקבל את טענות התובע בשל סתירות שקיימות בין הגרסאות שנתן לגבי נסיבות התאונה בהזדמנויות שונות, וכי העובדה שהוא נמנע מלהביא את אביו למתן עדות לגבי נסיבות התאונה צריכה אף היא להיזקף לחובתו.

אולם, בית המשפט קיבל את טענות התובע, וקבע שגרסתו הייתה עקבית ואחידה, וזאת בהסתמך גם על חקירתו הנגדית ומסמכיו הרפואיים. בית המשפט הבהיר שהוא לא מצא בין הגרסאות שמסר התובע סתירות מהותיות שפוגמות במהימנות עדותו. מדובר בגרסה אחת, שנמסרה על ידי התובע באופן חלקי בהזדמנויות שונות, וסביר להניח שהסיבה לכך נובעת מהיעדר מודעות של התובע, שאינו משפטן, להגדרות ולדקויות השונות שקיימות בחוק הפלת"ד. עוד נקבע שאין לזקוף לחובת התובע את הימנעותו מלהביא את אביו לעדות, מאחר שאין מחלוקת שאביו לא היה עד לתאונה, ולכן עדותו ממילא לא הייתה תורמת להבנת נסיבות התאונה.

המחלוקת המשפטית: האם התובע עשה שימוש ברכבו בעת התאונה?

לאחר שבית המשפט קבע עובדתית שהתובע נפגע בעת שהחנה את רכבו, הוא פנה לדון במחלוקת המשפטית שניטשה בין הצדדים לגבי השאלה כיצד ניתן להגדיר את מה שהוא עשה בעת התאונה. כלומר, האם התובע עשה שימוש ברכבו – שאז עליו לתבוע את חברת הביטוח שביטחה את הרכב שלו (כלומר, את חברת כלל, כפי שהוא אכן עשה), או שיש לראות בו כמי שרק ישב ברכב – שאז עליו לתבוע את חברת הביטוח של נהג הרכב שפגע בו (וזאת כפי שכלל טענה, בניסיונה להעביר את האחריות לתשלום הפיצויים ממנה לחברת הביטוח של נהג הרכב הפוגע).

חוק הפלת"ד מגדיר "שימוש ברכב" כ- "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו …. ".  התובע העיד שהוא החנה את רכבו במקום מסומן לחנייה בחניון, אך הוא טרם פתח את הדלת וטרם יצא מהרכב. לפיכך קבע בית המשפט שבעת הפגיעה ברכב התובע, היה הרכב במצב עצירה, ושהרכב חנה במקום מותר לחנייה.

בפסיקה נקבע שחניה במקום שמותר לחנות בו, כשלעצמה, אינה מוגדרת כ- "שימוש ברכב מנועי", ולכן מי שנפגע בעת ששהה ברכב שחונה במקום מותר, אינו יכול לתבוע פיצויים ממבטח הרכב, אלא עליו לתבוע את נהג הרכב הפוגע וחברת הביטוח שלו [ע"א 1042/00 מגדל נ' שושי]. עוד נקבע בפסיקה שגם עצם הישיבה ברכב לפני תחילת הנסיעה, או לאחר סיומה, אינה בבחינת "שימוש ברכב", וכי על מנת שישיבה ברכב תוכר כפעולת הנסיעה עצמה, עליה גם להיות קשורה קשר ממשי לנסיעה הפיזית בפועל, כמו, למשל, בעת הפעלת המנוע של הרכב [רע"א 5099/08 נביל נ' הדר].

יחד עם זאת, במקרה שלנו, מדובר בתאונת דרכים שאירעה זמן קצר לאחר שהתובע עצר את הרכב שלו, ולפני שהוא פתח את דלת הרכב ויצא ממנו. לא נטען על ידי חברת כלל, וממילא גם לא הוכח על ידה, שהתובע התכוון להישאר ברכב זמן מה, או שהוא היה עסוק בעת התאונה בפעולה כלשהי בתוך הרכב שאינה קשורה לנסיעה, ואשר הצריכה את הישארותו כשהוא יושב ברכב. בנוסף, חברת כלל גם לא טרחה לזמן לעדות את נהג הרכב שפגע בתובע, שיתכן שהיה יכול לסייע לה להפריך את גרסת התובע.

לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט שבנסיבות המקרה, בהן התאונה אירעה ממש עם סיום פעולת הנסיעה ועצירת הרכב במקום החנייה, ולפני שהתובע הספיק לפתוח את הדלת על מנת לצאת מהרכב, וכאשר לא הוכח שהתובע השתהה ברכב מסיבות שאינן קשורות לנסיעה עצמה, יש לראות בו כמי שהשתמש ברכבו בעת התאונה.

בהתאם לכך, נקבע שהתובע היה זכאי להגיש את תביעת הפיצויים שלו כנגד חברת הביטוח כלל, שביטחה את הרכב שלו, כפי שהוא אכן עשה (ולא כנגד חברת הביטוח של הרכב שפגע בו).

היקף הפיצוי בגין נזקי הגוף של התובע

לתובע מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט לצורך קביעת היקף נזקי הפגיעה הצווארית שנגרמה לו בשל צליפת השוט שחווה במהלך התאונה: מומחה אורטופדי, שקבע לו נכות צמיתה בשיעור של 30%, ומומחה נוירולוגי, שקבע לו נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 30%. עם זאת שני המומחים יחסו את מחצית הנכות לתאונה, ואת המחצית השניה שלה למום מולד של התובע.

כפי שנהוג בדרך כלל, בית המשפט אימץ את חוות הדעת הרפואיות של שני המומחים שמונו מטעמו, וקבע לתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 27.33% בגין הפגיעה הצווארית.

בהמשך לכך פסק בית המשפט לתובע פיצויים כוללים בסך של 214,706 ₪, וזאת בגין הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ועזרת הזולת, ונזק לא ממוני. בנוסף פסק בית המשפט שכ"ט עו"ד בהיקף של 15.21% מסכום הפיצויים והוצאות משפט בסך של 11,100 ₪.

[ת"א (ת"א) 4928-06-15 פלוני נ' כלל חברה לביטוח]

האם הכתבה סייעה לך? כןלא מצאת טעות בכתבה? נשמח לדעת!
הגיבו לכתבה

נשמח לשמוע את דעתכם לגבי המפורט בכתבה.

שאלו בפורום דיני נזיקין

מוזמנים לשאול כל שאלה בפורום מקצועי ולקבל מענה על ידי עורכי דין.

קבוצת "הבית המשפטי" בפייסבוק ממתינה לכם

הצטרפו לדיונים מקצועיים בנושא בקבוצת הפייסבוק

פנו אלינו

מוזמנים לפנות לייעוץ מקצועי שיינתן ללא התחייבות ובסודיות מלאה.

התגובה שלך