נפגעת בתאונה? כך יוערכו נזקיך

פסק דין תקדימי וחדש בנושא של מינוי מומחים רפואיים בהליכים של תאונות דרכים והשתת השכר. חובה להכיר ולדעת.

מומחה רפואי

רקע ועקרונות בסיסיים

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינו חוק סוציאלי שמטרתו לתת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, ללא קשר למידת אחריותו ולמי "אשם" בתאונה. על פי חוק זה, על כל נהג בתאונת דרכים מוטלת "אחריות מוחלטת" כלפי הנפגעים בתאונה, ועל פי עיקרון האחריות המוחלטת משלמת חברת ביטוח החובה של אותו נהג פיצוי לכל מי שנפגע ונגרמו לו נזקי גוף כתוצאה מהתאונה (לרבות לנהג עצמו).

אחד הקריטריונים העיקריים לחישוב גובה הפיצוי, הינו שיעור הנכות של אותו נפגע בתאונה, גובה ההשתכרות שלו לפני התאונה והפסדי ההשתכרות שייגרמו לו בעתיד כתוצאה מהנכות מהתאונה.

על מנת לקבוע את שיעור הנכות, יש צורך ברופא מומחה, ולפיכך, עת טוען הנפגע לנכות כלשהי, מתחבט בית המשפט בשאלה האם למנות מומחה רפואי לקביעת הנכות ואם כן- מי יישא בשכר טרחתו של אותו מומחה.

מחד- ייתכן כי אותו אדם שנפגע בתאונה ניזוק בצורה כה קשה אשר גרמה לו לנכות באופן צמיתה, ויש לפצותו בשל כך. מאידך, לא כל נפגע בתאונה ניזוק בצורה כה קשה המקנה לו נכות ויש פעמים רבות בהן מנסה הנפגע "להגדיל" את פיצוייו כתוצאה מהתאונה ולטעון בחוסר תום לב לנכות אשר בפועל- כלל אינה קיימת.

במשך שנים רבות בהן הוגשו על ידי עורכי דין כתבי תביעה בפלת"ד (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) טענו התובעים (אותם נפגעים בתאונה) כי נגרמה להם נכות וכי יש למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך קביעת גובה הנכות.

מנגד- התנגדו לכך בתוקף חברות הביטוח, וטענו כי אותו אדם לא נפגע כפי שהוא טוען, ולא נגרמה לו כל נכות, ולכן התנגדו למינוי המבוקש של מומחה מטעם בית המשפט.

בית המשפט בחן את טענות הצדדים, ולפי טענות אלו היה צריך לקבוע האם יש ראיות מינימליות המעידות על נכות ("ראשית ראיה"), ואם כן- היה ממנה מומחה מטעמו.

מגמת הפסיקה: מתן יד רחבה במינוי

מגמת הפסיקה לאורך השנים, היתה לתת "יד רחבה" לתובע וללכת לקראתו בבחינת התיעוד הרפואי, אך חרף המגמה המקלה כלפי התובעים היו פעמים רבות בהן קבע בית המשפט כי אין אפילו ראיות מינימליות המעידות על נכות של אותו תובע, והיה דוחה את בקשתו למינוי מומחה רפואי.

במרבית מהמקרים האלו, היו מסתכמים פיצוייו של אותו תובע בכאב וסבל (עוגמת נפש) והחזר הוצאות.

באשר לשכר טרחת המומחה, עד שנת 2009, בה תוקנה תקנה 7(ב) לתקנות, ברירת המחדל היתה כי את שכר טרחת המומחה ישלם בשלב ראשון התובע, למעט במקרים מיוחדים.

אך מאז שתוקנה התקנה, הורחב שיקול דעתו של בית המשפט, והפרקטיקה הנהוגה במרבית המקרים היתה להטיל את שכר טרחת המומחה על המבטחת, למעט מקרים בהם מוטלת בספק נכותו של התובע ואז קבע בית המשפט כי יש להטיל את שכר טרחת המומחה על אותו תובע.

הנה כי כן, עיננו הרואות כי לבית המשפט היה שיקול דעת רחב לעניין מינוי המומחה ותשלום שכר טרחתו, וחרף "נטייתו" לטובת התובעים היו פעמים רבות בהן דחה בית המשפט בקשותיהם של תובעים למינוי מומחה, תוך שהוא סבור כי לא מתקיימת ראשית ראיה לנכות.

העליון: לא הוכחה ראשית ראיה

בפסק דין חדש ותקדימי שניתן בבית משפט העליון ביום 30.5.12 (רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח) שינה בית המשפט את שהיה נהוג במשך השנים, וקבע הלכה תקדימית אשר מהווה אבן רועץ לכל תביעות הפלת"ד העתידות לבוא.

בפסק דין זה (ואלו שקדמו לו בערכאות הנמוכות) דובר על נהגת אשר נפגעה ביום 22.6.09 בתאונת דרכים. אותה נהגת הגישה תביעה בגין נזקי הגוף שאירעו לה בתאונה וטענה לנכות בארבעה תחומים: אורתופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה וראומטולוגיה. בגין טענתה לנכות צירפה לתביעתה בקשה למינוי מומחים בארבעת התחומים הללו.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתה למינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה בלבד אך דחה את בקשתה למינוי מומחים בתחומים: אורתופדיה, פסיכיאטריה וריאומטולוגיה, תוך שהוא קובע כי לא הוכחה ראשית ראיה לנכות. יצוין כי באשר למינוי מומחה אורתופד קבע בית המשפט כי על המומחה בתחום הנוירולוגיה לתת דעתו למינוי מומחה בתחום האורתופדיה, משמע: אם יסבור המומחה בתחום הנוירולוגיה כי יש למנות מומחה בתחום האורתופדיה, רק אז ימונה המומחה בתחום זה מטעם בית המשפט.

כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי בשכר טרחתו של המומחה שמונה תישא התובעת, זאת משום שמדובר בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה, וכן משום שמדובר ב"ראיות גבוליות" לנכות.

על החלטה זו בבקשתה הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בה דנו השופטים כבערעור עצמו, ובה טענה התובעת כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו שלא למנות מומחים בכל ארבעת התחומים שביקשה משום שצירפה לבקשתה מסמכים המעידים מפורשות על ראשית ראיה לנכות בכל ארבעת תחומים אלו.

כן טענה התובעת כי בכך שבית המשפט העביר את ה"החלטה" בדבר מינוי מומחה בתחום האורתופדיה למומחה הנוירולוג "התפרק מסמכויותיו" ולא נתן החלטה בדבר המינוי כפי שהיה עליו להחליט.

באשר להשתת שכר טרחת המומחה הנוירולוג עליה טענה התובעת כי לא היה מקום להטיל את שכר המומחה עליה.

בית המשפט קיבל את ערעורה של התובעת וקבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי סטתה מעקרונות היסוד שנקבעו לגבי מינוי מומחים רפואיים על פי החוק.

הדרך היחידה בה יכול תובע-ניזוק להוכיח את מצבו הרפואי הינה באמצעות מומחה בית משפט, ולכן על בית המשפט להישמר מלנעול את הדלת בפני התובע. דחיית בקשה מינוי מומחה, כמוה, במידה מסוימת, כדחיית התביעה, ולכן על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה כאשר הוא בוחן בקשה למינוי מומחה.

לפיכך, קבע בית המשפט, במקרה של ספק ולו קל לגבי קיומה של נכות, יש למנות מומחה, שכן עדיף כי יתברר שהמינוי היה מיותר מאשר הידיעה כי התובע סובל מנכות אך לא מונה לו מומחה. כמו כן, המומחה הינו איש מקצוע מיומן ואמין, ואם אכן אין לתובע כל נכות כתוצאה מהתאונה, הרי שהמומחה ידע זאת ויקבע זאת בחוות דעתו.

באשר להחלטת בית המשפט המחוזי כי המומחה הנוירולוגי יחווה דעתו בדבר הצורך במינוי מומחה בתחום האורתופדיה, קבע בית המשפט העליון כי חרף העובדה שמדובר בפרקטיקה מקובלת, יש להימנע מהעברת ההחלטה למומחה. אפשרות זו מתאימה רק למצבים בהם קיימת זיקה בין תחומי המומחיות של זה שמונה והמומחה שאותו מבקש התובע למנות, ובכל מקרה באם התובע מצליח לבסס בקשתו למינוי המומחה הנוסף, אין להתנות את קבלת בקשתו בחוות דעת של מומחה אחר.

באשר להשתת שכר טרחת המומחה על התובעת, קבע בית המשפט העליון כי גם במקרה זה יש לנהוג לפי הפרקטיקה הנוהגת במרבית המקרים בפסיקה, ולהשית את שכר טרחת המומחה כמימון ביניים על הנתבעת (חברת הביטוח) וזאת מכמה סיבות:

  • היכולת הכלכלית של חברת הביטוח לממן את שכר טרחת המומחה עולה בהרבה מזו של התובע.
  • חיוב התובע בשכר טרחת המומחה, גם אם כמימון ביניים, עלול לסכל את זכות הגישה שלו לערכאות, רק בשל חסרון כיס.
  • יש לקחת בחשבון שמהות התביעה היא פגיעה בגופו של התובע וכי פגיעה זו פוגעת פעמים רבות, בכושר השתכרותו.
  • בשל חסרון כיס זה ייקח לתובע זמן רב לגייס את מלוא הכספים לתשלום שכר טרחת המומחה, דבר היכול לעכב את ההליך.
  • במקרים כגון אלו כאשר אין ספק על עצם אירוע התאונה יש לזכור כי התובע בכל מקרה יקבל פיצוי כלשהו, ולפיכך גם אם "התחזה" לצורך הכרה בנכות והמינוי יתברר כמיותר, הרי שניתן יהיה לקזז את עלויות שכר טרחת המומחה מפיצוייו של אותו תובע.
 בית המשפט קיבל את ערעורה של התובעת והניח בכך את אבן היסוד להרחבה נוספת במגמת השופטים להקל על הנפגע בתאונת דרכים ולאפשר לו לקבל את מלוא הפיצויים המגיעים לו.