הכתוב לא תמיד משקף את המציאות

מתי יקבל בית המשפט תביעת רשלנות רפואית באבחון שבר? מדוע הרישומים הרפואיים כה חשובים לבית המשפט? מה פיספסו הרופאים בצילומי הרנטגן של המטופל? ומה ייקבע ביהמ"ש?

לבית המשפט השלום בתל אביב ? יפו הוגשה תביעת רשלנות רפואית באבחון במסגרתה טען התובע כי אבחון לקוי שנערך על ידי רופאת קופת החולים, גרם לאי איחוי שבר בידו והוביל לנזקים רבים בגינם דורש התובע פיצוי.
הטענה העיקרית שנשמעה במסגרת כתב תביעת רשלנות רפואית דנן הינה כי השבר לא טופל באופן ראוי ועקב כך נקבעו לתובע עשרה אחוזי נכות. בית המשפט קובע כי על פי צילום היד שנעשה לתובע כיומיים לאחר פגיעתה, היה צריך הרופא הסביר להורות על המשך הטיפול הרפואי ביד, תוך קיבועה בגבס והפניה לרופא אורטופד.

 

על פי טענת התובע, הרופאה הנתבעת ראתה את הצילום האמור אך ברשלנותה סברה כי מדובר בנקע ולא בשבר שמצריך טיפולי קיבוע, כאמור. לעומתו, הרופאה הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא הראה לה את הצילום האמור. היינו, לטענתה, היא הפנתה את התובע לביצוע הצילום, אולם זה מעולם לא שב אליה על מנת לבחון את ממצאיו.

 

לאור הפרקטיקה הרפואית המקובלת והמוסכמת על ידי מומחי הצדדים, לפיה על הרופא הסביר להסיק מצילום היד האמור כי מדובר בשבר ובהמשך לכך להעניק למטופל טיפול רפואי הולם, הרי שהקביעה האם מדובר במקרה של רשלנות רפואית תוכרע על פי הגירסה שיבחר בית המשפט לאמץ, קרי, בתשובה שייתן לשאלה ? האם ראתה הרופאה את הצילום או לאו.
בית המשפט בוחן את כרטיסו הרפואי של התובע, כפי שצורף על ידו לתביעת רשלנות רפואית דנן וקובע כי הכתוב בו אינו משקף את אשר ארע בפועל ונראה כי הרופאה הנתבעת לא הקפידה על ניהול רישום ראוי ופגעה, תוך כדי כך, בתקינות הרשומות ובכוחן הראייתי. זאת ועוד, אין כל מחלוקת בנוגע לעובדה כי התובע אכן ביצע את צילום היד. לאור זאת בית המשפט מתקשה לקבל את הטענה לפיה התובע אמנם טרח לגשת לבצע את צילום הרנטגן בידו אך התעצל לגשת לרופאה המטפלת שוב, בכדי להתייעץ עימה אודות ממצאי הצילום. מסקנה זו מתחזקת לאור הכאבים מהם סבל התובע, אשר היה בהם כדי לזרז אותו לגשת לרופאה המפנה על מנת לקבל איבחון אודות מצב ידו.
לאור כל האמור לעיל מאמץ בית המשפט את גרסת התובע וקובע כי הנתבעת אחראית לנזקים הנטענים היות וראתה את צילום כף היד, אולם בשל רשלנות רפואית מצידה לא איבחנה את השבר, אלא סברה, בטעות כי מדובר בנקע.

 

בכל הנוגע ליסוד הנזק, המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים מסכימים כי לו היה מבוצע טיפול מיידי בשבר של התובע, הדבר היה משפר את הסיכוי לאיחויו באופן משמעותי ועשוי היה למנוע את נכותו. עיקר המחלוקת בין המומחים נוגעת לשיעור הסיכוי לאיחוי השבר במקרה של טיפול ראוי, כאשר המומחה מטעם התביעה העמיד את הסתברות השיקום בתשעים אחוזים ומומחה הנתבעות בעשרה אחוזים פחות. בית המשפט אומר כי אין כל צורך להכריע במחלוקת האמורה משום שכאשר הסיכוי לכך שהנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהרשלנות עולה על חמישים אחוזים, יש לפסוק לו פיצוי עבור מלוא הנזק שארע לו בפועל.
לאור כל האמור לעיל מחייב בית המשפט את הנתבעים לשללם לתובע את הסך של חמישים אלף שקלים, לא כולל הוצאות משפטיות שהוציא לניהול תביעתו.
(ת"א 70624/94)