"הדסה" יפצה אם לשבעה בעקבות קשירת חצוצרות שלא בוצעה

מטופלת ביקשה לעבור קשירת חצוצרות, במסגרת ניתוח קיסרי, אך ההליך לא בוצע. נפסק כי ההימנעות מעיון ברשומות הרפואיות של המטופלת היא בגדר רשלנות רפואית.

הריון בסיכון גבוה

להפתעתה, גילתה אם לשבעה כי הרתה וכי היא מצויה בעיצומה של הפלה, על אף שלפני לידה שעברה כשנתיים וחצי קודם כן, ביקשה לעבור ניתוח קיסרי יחד עם קשירת חצוצרות ואף חתמה על טופס הסכמה לכך. בפסק-דין שניתן לאחרונה, קיבל בית משפט השלום בירושלים את תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה האישה נגד בית חולים "הדסה הר הצופים" בו טופלה, וקבע כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא עיין בגיליון הרפואי של התובעת ולא התוודע לבקשתה לעבור קשירת חצוצרות. אי לכך, נפסקו לתובעת פיצויים בסך 155 אלף ש"ח, בתוספת שכר טרחה והוצאות משפט.

דחיפות הניתוח לא מצדיקה התעלמות מהגיליון

על פי העובדות המתוארות בפסק הדין, התובעת היא אישה למודת סבל ששכלה את אחד מבניה בשריפה ומוכרת לרשויות הרווחה. במהלך הריונה השמיני הופנתה התובעת לאשפוז ב"הדסה" לצורך ניתוח קיסרי וקשירת חצוצרות דו-צדדית, לאחר שהריונה הוגדר כהיריון בסיכון גבוה, נוכח מחלת הסוכרת ממנה היא סובלת, ולאחר שהתגלה כי העובר גדול וממוקם במנח עכוז.

לאחר שהתאשפזה, חתמה התובעת בפני רופא על טופס הסכמה לניתוח קיסרי וקשירת חצוצרות, ונקבע שהניתוח ייערך כעבור 12 יום. בפועל, התובעת, ששוחררה בינתיים מאשפוז, התקבלה לבית החולים שישה ימים לפני המועד הצפוי של הניתוח, בעקבות ירידת מים והפרשה דמית. בו ביום נערך לה ניתוח קיסרי, אך ללא קשירת חצוצרות, והיא ילדה בן בריא ושוחררה מבית החולים, כשהיא אינה מודעת לכך שקשירת החצוצרות לא בוצעה. רק כשנתיים וחצי לאחר מכן, כשפנתה לרופא בתלונה על העדר וסת במשך חמישה חודשים, הסתבר לה כי היא הרה ומצויה בעיצומה של הפלה. התובעת הפילה עובר בגיל 17-16 שבועות ולאחר מכן עברה גרידה וכן קשירת חצוצרות.

בתביעתה טענה האישה, כי המנתחים שביצעו את הניתוח הקיסרי התרשלו בכך שלא עיינו לפני הניתוח ברשומות הרפואיות הנוגעות לה ולכן לא ידעו, כנראה, על רצונה בביצוע קשירת חצוצרות. כמו כן, טענה, כי נוכח גילה (39) ומצבה הרפואי כחולת סוכרת שכבר עברה מספר ניתוחים קיסריים, היה על המנתחים להציע לה מיוזמתם לעבור קשירת חצוצרות. לטענת התובעת, התנהלות הרופאים הובילה לכך שהרתה פעם נוספת ועברה הפלה, על כל הסיכונים הכרוכים בכך, והסבה לה סבל נפשי רב. עוד טענה, כי הרופאים פגעו פעמיים באוטונומיה שלה לקבל החלטות על גופה: הן בכך שבקשתה לעבור קשירת חצוצרות לא כובדה והן בכך שלא יידעו אותה שההליך המבוקש לא בוצע.

בית המשפט קיבל את טענת התובעת, כי הצוות הרפואי התרשל כשלא עיין בגיליון הרפואי שלה, ודחה את טענת בית החולים, כי מצבה הרפואי של התובעת הצריך ניתוח קיסרי דחוף ולכן אין התרשלות בכך שהצוות התמקד בהליך החירום שלפניו ולא ביצע הליכים נוספים. בפסק-הדין נקבע כי לא נדרשה מלאכת איסוף מסמכים, כדי להגיע למסקנה שהתובעת מבקשת לעבור קשירת חצוצרות, וכי רמת הדחיפות של הניתוח הקיסרי לא הייתה כזו שמצדיקה התעלמות של הצוות הרפואי מגיליון ההפניה מחדר המיון לניתוח או מהתיק הממוחשב של התובעת, שם צוין כי התובעת מבקשת לעבור קשירת חצוצרות במסגרת הניתוח הקיסרי.

עוד נקבע, כי גם אם לא ניתן היה לבצע קשירת חצוצרות בשל דחיפות הניתוח הקיסרי, היה על הצוות הרפואי להתייחס לרצונה של התובעת ולברר עמה אם היא מודעות לתוצאות הצפויות של קשירת חצוצרות ולסיכונים הטמונים בכך. כמו כן, גם אם בשל קוצר הזמן ודחיפות הניתוח לא ניתן היה לערוך בירור כזה, הייתה מוטלת על הצוות חובה לדווח לתובעת שקשירת החצוצרות לא בוצעה.

פגיעה באוטונומיה ללא אשם תורם

בית המשפט קבע  כי הרופאים התרשלו הן בכך שלא עיינו בגיליון הרפואי של התובעת, הן בכך שלא שקלו את האפשרות לבצע פרוצדורה של קשירת חצוצרות במהלך הניתוח הקיסרי והן בכך שלא יידעו אותה באשר למצב שנוצר. לצד זאת, נדרש בית המשפט לשקול את טענת בית החולים, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם למצב שנוצר. בהקשר זה, טען בית החולים, כי מצופה היה מהתובעת והבחין שבטופס ההסכמה החדש לניתוח הקיסרי אין אזכור של קשירת חצוצרות וליידע את הרופא שניתח אותה לרצונה בקשירת חצוצרות, וכן כי היה עליה לפנות למעקב רפואי אחרי שחרורה מבית החולים, כהמלצת הרופאים, וכך הייתה מגלה כי קשירת החצוצרות לא בוצעה.

גם בנקודה זו דחה בית המשפט את טענות בית החולים. נקבע כי רק במקרים נדירים מטילים אשם תורם על מטופלים שלא ווידאו ביצועו של הליך רפואי כזה או אחר שאמור היה להתבצע או לא מימשו המלצות רפואיות שקיבלו, וכי בנסיבות המקרה הנדון אין מקום להטלת אשם תורם על התובעת.

בפסק הדין צוין, כי התובעת חתמה על טופס הסכמה נוסף לניתוח הקיסרי בפני אותו רופא עליו חתמה על טופס ההסכמה המקורי, ולכן טבעי היה ממנה לצפות שהרופא זוכר את בקשתה לעבור קשירת חצוצרות. כמו כן, מדובר באישה שסיימה חמש שנות לימוד ואינה דוברת עברית, ולכן ממילא אין ביכולתה לקרוא את טופס ההסכמה מדעת ולהבין אותו  בייחוד כשהיא נמצאת במצב חירום רפואי ומובהלת לניתוח קיסרי לא מתוכנן. עוד נקבע, כי אין מקום להטיל אשם תורם על התובעת בגין הימנעות ממעקב רפואי, הן משום שלא הוכח כי לא חזרה למעקב כזה והן משום שהצוות הרפואי לא הסביר לה שהיא דרשת לגשת לרופא נשים או רופא משפחה כדי לדון עימו בתוצאות הניתוח.

בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי התרשלות הרופאים הביאה לפגיעה באוטונומיה של התובעת וכי מדובר בנזק בפני עצמו. עם זאת, לצורך פיצוי התובעת, החליט בית המשפט לא להפריד בין נזק זה לבין הנזקים הנוספים שנגרמו לה: כאב וסבל ונכות נפשית בשיעור של חמישה אחוזים, ולכן הוטל על הבית החולים לפצות את התובעת על כל נזקיה במאוחד בסכום של 155 אלף ש"ח.

[תא (י-ם) 29488-12-12 א.א.ס נ' הסתדרות מדיצינית הדסה – בית חולים הדסה הר הצופים]