חיים או מוות? הולדה בעוולה

הולדה בעוולה הינה סוגיה משפטית מורכבת ורלבנטית מאוד בימינו. הזכאות של קטין ושל הוריו לתבוע בשל נזקים שניתן היה לאבחן במהלך ההיריון מעלה שאלות של משפט ומוסר. השאלות, כמו גם התשובות, אינן פשוטות וכך גם פסיקת בית המשפט בנושא זה. למשל, האם טוב המוות מן החיים? האם עילת התביעה נתונה ליילוד או להורה? מענה על שאלות אלה ומידע נוסף, בסקירה הבאה שנכתבה על רקע פסק דין שניתן לאחרונה.

תביעות הולדה בעוולה

עילת התביעה – "הולדה בעוולה"

ללא כל ספק, מדובר באחד התחומים המרתקים שקיימים בעולם המשפט. לרוב, מדובר בתביעה של קטין או אפוטרופסו (בדרך כלל הוריו), בשל רשלנות רפואית לידה, אשר הביאה לכך שהקטין נולד עם מום מסוים. תביעות אלו מוגשות במרבית המקרים כנגד הרופאים ומעסיקיהם ובמסגרתם נטענת הטענה כי בגין התנהגותם הרשלנית ו/או מחדלם במהלך ההריון והלידה, נגרמו נזקים בלתי הפיכים לוולד שילוו אותו למשך כל ימי חייו.

תביעת הולדה בעוולה עשויה להיות תביעה של הקטין, אשר עיקר טענותיו מופנות לעצם ההחלטה להביאו לעולם. במסגרת תביעתו זו, יטען הקטין כי אלמלא הרשלנות בלידה, לא היה נגרם לו נזק, כאשר הנזק הוא החיים עצמם. הפסיקה והספרות המשפטית עסקו לא פעם בסוג תביעות זה, במסגרתן נשמעת הטענה הפילוסופית הקשה של הקטין, לפיה עדיף היה לו אילו לא נולד כלל. בנוסף לאמור לעיל, תביעת הולדה בעוולה עשויה להיות ככל תביעת רשלנות בלידה אחרת, במסגרתן תובע הקטין את הרופא המטפל, אשר התנהגותו הרשלנית הובילה לנזקיו המולדים, אשר מקשים על ניהול חייו באופן נורמטיבי.

הסוג המיוחד ביותר של תביעות מסוג הולדה בעוולה הן תביעות בהן מפנה הקטין את עיקר טענותיו כלפי הוריו, אשר היו מודעים למומיו עוד בזמן ההריון ובכל זאת בחרו להביאו לאוויר העולם.

ישנם שיקולים המצדדים בסוג זה של תביעות, בעיקר כאשר האשמה בגרימת הנזקים לעובר מוטלת על אימו. כך, במקרים שהאם נטלה סמים ו/או תרופות מזיקות אחרות במהלך ההריון, נראה כי אין כל הצדקה להגן עליה מפני תביעת הוולד. מנגד, ישנם הסבורים כי סוג זה של תביעות מנוגד לכל כללי המוסר והאתיקה, כאשר הבסיס לסברה זו הוא שבכל מצב עדיפים החיים על אי החיים.

הדעות בפסיקה שונות בנוגע לאפשרות של הקטין להגיש תביעת הולדה בעוולה כנגד הוריו. על פי אחת הדעות, יש להכיר בזכותו זו של הקטין במקרים המתאימים, בעיקר כשמדובר במקרים של התנהגות מחפירה מצד ההורים, אשר הובילה לנזקים הרסניים לוולד. סברה אחרת מצדדת בהגשת תביעה מסוג דא רק בגין נזקים נפשיים שנגרמו לקטין בעקבות התנהגות הוריו.

נושא הולדה בעוולה בעטיה מוגשות תביעות רשלנות רפואית רבות לבתי המשפט, מעורר לא אחת דיון ציבורי מוסרי ופילוסופי כאחד. עניינו במצב בו מוגשת תביעה בשם קטין פגוע, לרוב בעל מום, אשר "טוען" (באמצעות הוריו), כי טוב היה לו לא היה בא לעולם כלל. במילים אחרות, הטענה היא, כי רשלנות רפואית של הצוות הרפואי גרמה לכך שהוא בא לעולם ועל כן על הצוות הרפואי לשלם את המחיר ולשלם לו פיצויים לכל חייו. רוב רובן של תביעות משפטיות אלה נוגעות להיעדר אבחנה של מום בעובר.

שאלה זו נדונה רבות בפסיקה. לפני כ-30 שנה נדון בבית המשפט העליון מקרה זייצוב שדן "בהולדה בעוולה". למעשה מדובר בעילה כנגד רופא/ביה"ח שפעלו ברשלנות רפואית באופן שלא מנע את לידתו של ולד עם מום קשה.

תביעות הורים בגין מומים בילדיהם – מידע וזכויות

תביעות אלה מעלות לכאורה עילות נפרדות – עילת תביעה של ההורים ועילת תביעה של הקטין. הורי הילדים טוענים, כי לו היו מאבחנים כראוי את הבדיקות ואומרים להם שהעובר סובל ממום, הם היו מבצעים הפלה ומונעים הבאתו של ילד עם מום לאוויר העולם. הקטין מאידך טוען, כי טוב מותו מחייו וכי רשלנות הצוות הרפואי תחייב אותו לסבול למשך כל חייו.

הבעייתיות בנושא הולדה בעוולה רבה:  ראשית – מטרת העל של דיני הנזיקין היא להשיב את המצב לקדמותו. במקרה של תביעה בשל הולדה בעוולה, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, שכן לא ניתן להפוך ילד אשר חי במומו למצב בו היה עובר שניתן לשקול אם להפילו או לא. שנית – ישנה בעייתיות אימתי להציב את הגבול. כלומר, מתי ייחשב ילד ככזה שמותו עדיף מחייו ? האם מדובר על מום בכל דרגה שהיא ? האם ניתן לומר על ילד שנולד עם חסר של יד כי טוב מותו מחייו ?

נושא זה נידון זמן רב בכל הנוגע לזכותם של ההורים ושל הקטין לתבוע בטענת הולדה בעוולה. כאשר הגיעה ההכרעה לבית המשפט העליון נקבע (הלכה זו היתה תקפה עד לחודש 3/12, אז ניתנה פסיקה חדשה אליה נתייחס בהמשך), כי להורי קטין קיימת עילת תביעה שכן מנעו מהם את זכות הבחירה אם לבחור בהפלה.

עם זאת, בית המשפט העליון לא נתן הכרעה חד משמעית בדבר זכותו של קטין לתבוע, ואימתי. דעות שונות ניתנו על ידי שופטי בית המשפט העליון, אולם בפסיקתו של בית המשפט המחוזי אומצה גישתו של כבוד השופט אהרון ברק, לפיה קיימת עילת תביעה לקטין, אך במקרים בהם מדובר במומים קשים ביותר בלבד. הגדרה למומים קשים ביותר לא ניתנה והיא ככל הנראה מונחת לפתחו של כל שופט שיידרש לדון בסוגיה זו בעתיד.

בחודש מרס 2012 ניתנה בסוגיית ההולדה בעוולה פסיקה תקדימית וחדשה.

על פי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, בהרכב אשר בראשו ישב כבוד השופט בדימוס אליעזר ריבלין, בעניין ליאור המר – ע"א 1326/07, קבע בית המשפט כי לקטין אין עוד עילת תביעה על בסיס עקרון ההולדה בעוולה וכי במקרה שקיימת עילה תעמוד היא להורי הקטין וזכויותיה תהיינה רחבות, באופן בו יכללו גם זכויות הקטין.

התפתחות הפסיקה

במסגרת הלכת זייצוב נקבעה הזכות לתובע כדלהלן:

  • ליילוד הוענקה זכות תביעה בגין "חיים בעוולה" או "טוב מותי מחיי", כלומר זכות תביעה זו כלפי הייעוץ הרשלני שהוביל ללידה במומים שונים ואפשר ליילוד לצאת עם אותם מומים לאוויר העולם, כאשר בפועל היה ניתן למנוע לידה זו. מדובר בזכות לתבוע את מלוא הפיצוי בגין החיים בצל המום.
  • להורים ניתנה זכות תביעה בגין "הולדה בעוולה", זכות כלפי הייעוץ הרשלני שגם כן הוביל ללידה של עובר בעל מום, כאשר בפועל אם המום היה מאובחן בזמן היה ניתן להפיל את העובר. חשוב לציין כי עילת התביעה של ההורים הינה כמיטיבי נזק בלבד כאשר הפיצוי בגין "החיים בעוולה" נפסק לקטין עצמו.

הלכת זייצוב למעשה קבעה כי עדיף אי קיום על פני קיום בסבל רב.

השנה (מאי 2012) שונתה הלכת זייצוב, וזאת בפסיקת בית המשפט העליון בעניין ליאור המר. הלכת המר למעשה העבירה את עילת התביעה של היילוד להוריו. כלומר, לקטין שחיי במומו לא תקום עילת תביעת רשלנות רפואית, והוריו יוכלו כעת לתבוע את מלוא נזקיו הכרוכים בחיים בצל המום, וכן לתבוע כמיטיבי נזקו של הקטין.

בנוסף לכך הלכת המר התייחסה בהערת אגב לבעייתיות הקיימת ביישומה בכל הנוגע לתקופת ההתיישנות. למעשה, העברת עילת התביעה ברשלנות רפואית של הקטין להורים גרם לכך שיחול סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 באופן בו תקופת התיישנות של תביעת ההורים תהיה שבע שנים ממועד לידת היילוד. זהו שינוי מכפי הנהוג על פי הלכת זייצוב בה כזכור הייתה קיימת עילת תביעה לקטין עצמו, באופן בו לסעיף 10 לחוק ההתיישנות, לפיו תקופת ההתיישנות לקטינים תהא עד להגיעם לגיל 25 שנים (7 שנים מהפיכתם בגירים).

לאור האמור, מכיוון שהלכת המר ביטלה את זכות היילוד לתבוע ולמעשה נותרה רק זכות הוריו לתבוע, הרי שלפי חוק ההתיישנות יש להגיש תביעת רשלנות רפואית בתוך שבע שנים ממועד לידת הקטין. זה למעשה משנה את המצב הקודם שבו ההורים יכולו היו להגיש את התביעה בשמם ובשם הקטין עד הגיעו לגיל 25.

הבעייתיות הזו מצאה מקומה בפברואר השנה (כ-3 חודשים לפני מתן פס"ד המר) בעניינה של תביעה שהוגשה ע"י קטינה בת 11 והוריה כנגד בי"ח בשל אי אבחון תסמונת גנטית. לאחר הגשת תביעה זו נקבעה הלכת המר אשר כאמור שינתה את התמונה בכל הנוגע לזכות התביעה ובהתאם לחישוב תקופת ההתיישנות. משכך, הגיש ביה"ח בקשה לדחות את תביעת הקטינה והוריה לפי הלכת המר. לטענתו, הלכת המר ביטלה את עילת התביעה של הקטינה ועל כן דין תביעתה להידחות. בכל הנוגע לתביעת ההורים, טען ביה"ח  כי תקופת ההתיישנות חלפה מכיוון שהתביעה הוגשה לאחר  שבע שנים ממועד לידת הקטינה.

ההורים עתרו לדחיית הבקשה בטענה כי תביעתם כמיטיבים אינה אלא תביעת הקטינה, וכי עילות התביעה בין כה וכה מסורות לקטינה באופן מהותי ועל כן יש להתייחס אליה כתביעה שהוגשה ע"י הקטינה בלבד. עיקר טענת ההורים הינה כי התביעה הוגשה בהתאם להלכה הנוהגת באותם הימים (הלכת זייצוב), ומשכך, שעה שהשתנתה ההלכה, אין זה סביר ואין זה הגון כי לפתע "יאבדו" את עילת התביעה.

כעת נשאלת השאלה מה דינה של תביעה זו?

כאמור דובר בתביעה שהוגשה הן ע"י הקטינה והן ע"י הוריה. באופן עקרוני, אם ניישם את הלכת המר הרי שתביעת הקטינה אמורה להידחות מכיוון שבוטלה זכות היילוד לתבוע. בהתאם,  תביעת ההורים דינה להידחות גם כן, מחמת ההתיישנות. האם זו הייתה המטרה בהלכת המר? השופטת ד' גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב נאלצה לקבוע את עמדתה העקרונית בעניין.

השופטת גנות קבעה באופן חד משמעי כי לא ייתכן שמשמעות הלכת המר תהיה לפגוע בתביעות קיימות שהוגשו בהתאם לדין הקודם ולהלכת זייצוב. לדברי השופטת גנות, מהות התביעה לא השתנתה, שכן הלכת המר העבירה את הזכות לקבלת הפיצוי מהיילוד להוריו באופן בו ההורים יכולים לתבוע כניזוקים ישירים וראשיים. למעשה, הלכת המר לא מרעה את הזכות העקרונית לפיצוי אלא משנה את הכתובת לתשלום  בלבד. בהתאם, העקרונות שנקבעו בהלכת זייצוב כגון: דאגה כנה לצרכי היילוד והשתת הפיצוי על המזיק, נשמרו ולא הייתה כל כוונה לפגוע בהם. במילים אחרות, זכות הפיצוי של היילודים והוריהם נותרת על כנה והשינוי היחידי הינו העברת זכות התביעה מהיילוד להורה.

חשוב לומר כי יישום הלכת המר באופן בו יידחו תביעות של קטינים וכן של הורים שהגישו תביעתם מאוחר מ- 7 שנים ממועד לידת הקטין, עלול לגרום לנזקים קשים למספר לא ידוע של יילודים אשר עלולים לאבד את זכותם לקבלת פיצוי בשל העוול שנגרם בהולדתם. מנגד, קבעה השופטת גנות, כי קביעה לפיה תקופת ההתיישנות של עילת ההורים תחל ממועד הלכת המר לא תגרום לכל נזק למזיק מכיוון שעקרונות הפיצוי כלל לא שונו ולמעשה אין כל הגיון שהלכה המר תטיב דווקא עם המזיק אשר אין כל תכלית שיעשה כן. בהתאם לכך קבעה השופטת, כי יש להחיל, במקרים מסוימים, את הלכת המר באופן שיאפשר להורים למצות את זכותם לקבלת פיצוי ברמה המקסימלית הן בגין הנזקים ככלל והן בגין הוצאות גידול הילדים. כמו כן על מנת שזכות ההורים לא תיפגע, קבעה כאמור השופטת גנות את תקופת ההתיישנות באופן בו זו תיספר החל ממועד מתן פס"ד המר, וזאת בין היתר מכיוון שזכות זו אמורה להעניק פיצוי גם ליילודים עבור הוצאות עתידיות.

לאור כל אלה החליטה השופטת גנות, למחוק את תביעת הקטינה ולדחות את טענת ההתיישנות של תביעת ההורים ולאפשר להורים להגיש כתב תביעה מתוקן, בהתאם להלכת המר.

נראה כי השופטת גנות פעלה באופן משפטי ואנושי נכון. אמנם בהלכת המר לא הייתה התייחסות ברור לעניין ההתיישנות (זולת אמירות שלפיהן הבין בית המשפט העליון את הבעייתיות הצפויה) אך מנגד נראה כי בתי המשפט יטו לקבל את פרשנותה של השופטת גנות, בתקווה כי זו אף תהפוך להלכה משלימה כחלק מהלכת המר.

יאמר, כי בית המשפט העליון בקובעו את הלכת המר, יכול היה לקבוע הוראות ברורות לעניין זה, מה שהיה מונע מהשופטת גנות את הצורך לקבוע בעצמה את העקרון הראוי מבלי יכולת להפוך עקרון זה להלכה.

לסיכום

תביעות בנושא של הולדה בעוולה הינן תביעות מורכבות, המחייבות טיפול מקצועי ולווי משפטי צמוד ואנו ממליצים לכם להיוועץ ע"י עורך דין המתמחה ברשלנות רפואית הבקיא בתחום על מנת לבחון את סיכויי התביעה וכן להתייעץ עם מומחים רפואיים הבקיאים בתחום המשפטי רפואי הנ"ל.

לקבלת ייעוץ משפטי והערכת סיכויי תביעתך ע"י עורך דין, באפשרותך לפנות אלינו באמצעות טופס "יצירת קשר" המופיע באתר.
           
נדגיש, כי פנייתך חסויה ואינה כרוכה בהתחייבות.